אלבר אלבז היה גאון. כל העולם ידע את זה. ממריל סטריפ ועד קים קרדשיאן, אין מפורסמת בעולם שלא רצתה שמלה שלו לאירוע. כל כתבי ומומחי התחום העריצו אותו. הוא היה גם מיוחד, גם חכם, אבל הכי חשוב - הוא היה איש ממש נחמד. לבבי, חם, בגובה העיניים. אחד שעושה הכל כדי שתשכח שהוא יכול עכשיו להרים טלפון לג'ניפר אניסטון והיא תשמח לשמוע את קולו.
אני כותב את הדברים האלה, ואני עוד בשוק, אז אני מתנצל מראש על זרם התודעה שלי, ומקווה שהוא הגיוני. זה מטורף. רק לפני חודשיים הוא השיק את הפרויקט החדש שלו (AZ FACTORY), שזכה מיד להצלחה ונחשב לסוג של פריצת דרך, ערבוב בין אופנה גבוהה לאופנת רחוב. הוא היה כל כך מבסוט ובום. לך תבין. אחרי השנים שלו כמעצב הבית של "לנווין", שאותו הפך למותג מוביל, הוא סיים שם את הפרק בסכסוך לא נעים, שלקח לו זמן להחלים ממנו. עכשיו היה נראה שהכל שוב מסתדר.
אני זוכר מתי המפורסמוּת שלו הכתה בי. זה היה בניו יורק, שנינו היינו בעיר ואלבר הציע שאבוא איתו לאיזה אירוע, "תגיע לקופה, יחכו לך". האירוע היה תצוגת אופנה של חברת התכשיטים סוורובסקי, ובקופה באמת חיכו לי שני בריונים שאמרו לי ללכת אחריהם. הם הובילו אותי במבוך של מסדרונות ואז אמרו לי לטפס בגרם מדרגות צר, "תעלה, זה שם". התחלתי לטפס והתחלתי לשמוע צרחות. בסוף המדרגות היתה דלת, בחורה נחמדה פתחה לי אותה ומצאתי את עצמי על פודיום מוגבה, באמצע אולם של 3000 איש, שכולם בו מוחאים כפים לאלבר, בצרחות, והוא עונה להם בנפנוף ביישני. לידו עמדו דמי מור ואשטון קוצ'ר, אבל הקהל התלהב הרבה יותר מאלבר, שנהנה ובו זמנית היה לגמרי נבוך.
הילד מבת ים, שכבש את העולם, נשאר תמיד צנוע. וזה לא היה פשוט. הוא אמנם נולד בבית פשוט, אבל מרגע שהתקבל ללמודים בשנקר, הוא סומן ככישרון על, ודרכו לצמרת הייתה למעשה קלה. לא שלא היו בדרך שברונות לב אבל הכיוון הכללי היה תמיד ברור, וההערכה אליו היתה עצומה מהרגע הראשון, ואולי זה מה שאפשר לו להתעלם ככל האפשר מהבלי העולם.
פגשתי אותו בפעם הראשונה לפני יותר מחמש עשרה שנה. הוא הגיע לבכורה של "ללכת על המים" בפריז ונהיינו חברים די בקלות. הוא אמנם גר בפריז והתחכך באצולת העולם, אבל תמיד היה בקשר עם ישראל, ראה כל תוכניות בטלוויזיה, קרא אתרי חדשות, ובעיקר התגעגע. בביקוריו היה רץ בין אחיותיו, לאחיינים ובעיקר לאימא שלו. אחרי מותה הוא הרגיש צורך חזק יותר לשמור על קשר עם המשפחה.
מתישהו הוא גילה לי כשכשהוא עובד בסטודיו וזקוק להשראה, הוא שם פלייליסט של חוה אלברשטיין ושהוא חולם לראות הופעה שלה. לפני שבע שנים כשהוא בא לחופשת כריסמס, התברר שיש הופעה של אלברשטיין בקיבוץ כברי בצפון. אלבר לא התבלבל, הזמין מונית ונסענו כל הדרך עד כברי. דמותו הדרמטית, לבוש במעיל שחור שגורם לו להיראות ככומר מימי הביניים, גררה מבטים של הקהל הצפוני המנומנם. אבל אלבר רצה רק לראות את חוה ולהתרגש. ואז להתחבק איתה.
אני זוכר איך התרגשתי בפעם הראשונה שהייתי בתצוגה שלו כמעצב של "לנווין". אלבר באמת הבין באופנה, הוא האדם שהצלחתי לנהל איתו שיחות הכי מעניינות על מה ולמה יש בנעלי עקב ובשמלה. עשרים הדקות שבהן יצאו ובאו הדוגמניות היו הרבה יותר מכל מיצג אמנותי שיכולת לחשוב עליו. ואז ראיתי את כל גדולי העולם, כולל אנה וינטור האגדית, מתחנפים אליו. זה היה מכשף.
אני חושב מיד על אלכס, בן זוגו מזה עשרים שנה. הם היו מהזוגות האלה שגם עובדים ביחד, ויש ביניהם הרמוניה מטורפת. אלכס תמיד דאג לו, תמיד שמר עליו. אני זוכר לפני כמה שנים, בהופעה של עברי לידר וג'וני גולדשטיין בפריז כשהם היו הצמד TYP, איך הקהל הצפוף באולם המלא עד גדותיו החל לזוע כשההומואים של פריז הבינו שאלבר נמצא בקהל. אלכס מיד נעמד כאילו בינו ובין הקהל כדי שיהיה לאלבר יותר קל.
זהו. אין לי מה להגיד. לחשוב שהוא מת מקורונה? ועוד אחרי שהתחסן? אני מקווה שכל הגברים הישראלים שהולכים עם נעלי עור בלי גרביים, יודעים שאלבר המציא גם את הטרנד הזה. הייתי מקניט אותו שבכל פעם שאני נתקל בקיץ הישראלי בריח זיעה בולט מדי של גבר בלי גרביים, אני מיד מאשים אותו.
נוח בשלום על משכבך, אלבר. היית איש מדהים ואהבתי אותך מאוד. העולם בטוח יעשה לך הרבה כבוד עכשיו, עם הספדים מלומדים. אני תמיד אזכור את השבעה של אימא שלך, בדירה שלה בבת ים, ואותך יושב על הרצפה ואומר "כאן ליד אימא שלי, אני מרגיש הכי נוח". ועכשיו אתה חוזר אליה.