איך מגדירים אסון תעבורתי? האם הרגע שבו חייך הופכים מסתם חיים נעימים ורגילים לחיים בבית כלא תעבורתי הוא אסון? תלוי את מי שואלים: מאז תחילת השבוע מפגינים תושבי רחוב נחמני והרחוב שלי (מזא"ה) כדי לנסות ולגרום למישהו שם למעלה להתרכז בזוועה שנחתה עלינו. אבל כשהעליתי תמונה מההפגנה לפייסבוק, קשה להגיד שהרשת סערה. וכמובן שהיו מי שהזכירו לי כמה רע לאחרים. לפלסטינים, לבעלי חיים, לתושבי דרום תל אביב, לתושבי שכונת סומייל, לתושבי שכונת הארגזים. העולם מתברר, מלא עוולות.
מי אשם? במקרה הזה שר התחבורה ישראל כץ, שהחליט שבמקום החיים הסבירים שהיו לי, הוא יהפוך את חיי לגיהינום. בלי באמת לחשוב על התושבים, העסקים והתנועה, הוא סגר את צומת מעריב ויהודה הלוי באופן שהפך את הרחובות שלנו לפקק אחד גדול. בנחמני למשל, כל היום יש פקק ענק ועומד. אופנועים דוהרים על המדרכות כדי לעקוף וכמעט דורסים עוברי אורח. כולם מצפצפים לכולם, והתחושה היא של בית משוגעים. גם הרחוב שלי עומד שעות ארוכות בפקק, וכולם מצפצפים. אין דרך לצאת מהבית עם הרכב, בטח לא בשעות התנועה. וזה עוד לפני שהתחילו לסגור את רמת גן וצומת ארלוזורוב.
כדי שהכל יהיה מושלם, הסביבה שלנו מלאה בבניינים שעוברים שיפוץ. ליד כל אחד עומדת משאית וחוסמת לפחות נתיב אחד. ככה זה בפינת מזא"ה רוטשילד, מזא"ה יהודה הלוי, נחמני גולדברג וכן הלאה. בעונה הזאת גם עוברים דירות, אז יש מלא סבלים, ועוד לא אמרנו כלום על השכונה שגינדי בונה לא רחוק וגם היא מביאה משאיות, דחפורים ומה לא. מישהו לא חשב עלינו, על התושבים, ופשוט סגר לנו את החיים. אבל ממש לא חשב.
אם הייתי איש של קונספירציות, הייתי מתפתה לחשוב שכץ וחבריו החליטו להרוג את תל אביב בכוונה, וזאת דרכם האלגנטית לעשות זאת. השבוע הלכתי ברחוב שינקין. כבר עכשיו יותר מחצי החנויות שם עומדות ריקות. רק לפני שנה הרחוב היה מלא לגמרי. ולמה שלא יהיו ריקות? קשה לזוז שם, בכל מקום יש חסימות, והרחוב מגיב בקצב שלו. הוא פשוט מתקפל ומת.
אנחנו בשבוע האחרון של אוגוסט. יהודה הלוי, שהיה תמיד נעים ונוח, מלא כל היום. גם בשדרות רוטשילד מתחילים להרגיש פקקים ברוב שעות היום. תכף יתחילו הלימודים, הנופשים יחזרו מחופשת אוגוסט, ואז יהיה כאן בנגקוק. כן כן, בדיוק כמו בבנגקוק התנועה תעמוד כל היום בלי אפשרות לזוז, ולאף אחד לא יהיה אכפת. הרי אם למישהו היה אכפת, היו חושבים עלינו מראש. מי שחוסם את עורק התנועה הראשי של ישראל ומבין משהו בתעבורה, היה אמור לדעת שאי אפשר להוביל את כל התנועה הזאת לרחוב צר חד מסלולי ששמו נחמני.
סולידריות? אולי בחורף
אז מדי יום בשמונה בבוקר ושש בערב אנחנו חוסמים את הרחוב לחצי שעה. כדי לעורר מודעות. ביום שני בערב היינו חמישים איש בערך, כולל נשים ילדים ותינוקות. המכוניות עצרו, אבל נהגי האופנועים והקטנועים לא ממש. ראשון רכב לעברנו גבר אשכנזי גדול כזה שחושב את עצמו. הוא כנראה דיבר בטלפון (דרך אוזנייה בקסדה) ולא שם לב ופשוט נסע לתוך הקהל, כמעט דורס אישה עם עגלה. אז מישהו דחף והפיל אותו והוא נבהל. במקום להתנצל, הוא התחיל לצעוק בגסות, מבטיח לתבוע את כולם ומתאר את עצמו כקורבן גדול. חבר שהגיע לעזור לו אמר לכולם "הוא איש טוב, הוא באמת איש טוב". אבל זה לא ממש שינה, לא למפגינים וגם לא לשוטרים שהגיעו.
אחריו הגיע שליח צעיר שהחליט לעבור בכל מחיר. זה כמובן מיד עבר לפסים עדתיים ולצעקות "אלה אוהבים את עזה אלה, שילכו לעזה". לא עזר שחלק גדול מהמפגינים היו ממוצא מזרחי, ולא עזרו הניסיונות להרגיע. באוויר הישראלי לאף אחד אין סבלנות. זה נגמר בתלונות הדדיות אצל השוטרת, שלא ממש התרגשה. היה גם מי שבא לצעוק על זה שההפגנה היא חוצפה ומה פתאום תושבי רחוב מרשים לעצמם לחסום עורק תנועה בשש בערב. בישראל 2015, לאף אחד אין סולידריות עם אף אחד. אולי בחורף תהיה קצת יותר. באוגוסט כולם רוצים רק להגיע הביתה.
בשלישי בערב כבר הגיעה המשטרה באופן מסודר. הגיע גם מפקד. אני לא יודע איך להגיד את זה בנימוס, אבל הוא היה חתיך באופן מעט מוגזם. הוא נעמד מולנו ואמר "יש לכם שתי דקות להמשיך ללכת ככה על מעבר החצייה, אחר כך אני מתחיל לתת לכם דוחות". נעמדתי לידו ואמרתי "סליחה, אתה צודק, אבל חבל שלא באת בצהריים, כשהטוסטוסים דוהרים כאן על המדרכות ויש פקק ענק". הוא הסתכל עליי בלי למצמץ: "אתה תקבל דוח ראשון". חייכתי אליו את החיוך הכי מתוק שלי ואמרתי "שמע, זה בסדר מבחינתי. זאת עסקה הוגנת".
עברו שתי דקות והוא קרא לי "בוא איתי". לפני שהוא הספיק לבקש, הוצאתי תעודת זהות ונתתי לו. הוא קצת התבלבל. הוא לא היה בטוח על איזה סעיף אני צריך לקבל דוח. אז הוא התרחק, התקשר למישהו וחזר. ככה עמדנו עוד דקה זה לצד זה. אנשים צילמו אותנו וניסו לברר אם אני בסדר. סימנתי להם לא להפריע. בסוף הוא אמר "טוב יאללה, לך". אמרתי לו "תודה רבה. אני מעריך את זה" והצטרפתי חזרה למפגינים. זה היה רגע משגע. אם זה תלוי בי, הוא יכול לעלות היום על מסלול מהיר למפכ"לות. כמובן שההפגנה נגמרה בלי שום אלימות או מתיחות.
האיש שהחליט לבנות רכבת קלה תוך סגירת חצי מתל אביב לתנועה ידע מה הוא עושה. והוא שם על כולנו זין, זאת האמת. למה שש שנים? למה תכניות מלפני 20 שנה? למה קו אחד בלבד מפתח תקווה לבת ים? וזה עוד לפני שמתחילים לדון במי התהום ובעובדה שהחפירות לעומק עשויות לקרוס. ישראל כץ עבר לפני שבוע ניתוח לקיצור קיבה. אני מקווה שהקיבה שלו תתקצר מהר יותר ממה שלוקח עכשיו להגיע בשעה שלוש אחרי הצהריים ממחלף לה גווארדיה באיילון עד הבית שלי.
אולי ראש העיר שלנו, רון חולדאי, ימצא דרך להציל אותנו, אבל אני קצת מפקפק ביכולתו לעשות משהו. מה שנשאר לי הוא טריק ישן שלמדתי פעם ממכשפה. כשאדם כמו ישראל כץ מחרב ככה את חיי, ביד גסה, אני נוקט בפעולה פשוטה. כל בוקר, כשאני יוצא בפעם הראשונה לרחוב ורואה את הפקקים, או אפילו בבית כשאני מתחיל לשמוע נהגים עצבנים צופרים, אני מתרכז לרגע, ומאחל לו בלב הרבה מאוד איחולים. זה נשמע טיפשי, אבל זה מאוד משחרר. וגם, בסוף הדרך, האיחולים יגיעו אליו. בטוח שהם יגיעו לפני שתיגמר העבודה על הרכבת הקלה, או שמישהו יחליט לעשות משהו ברצינות ולהציל אותנו - סתם אזרחים שחיו בנחת בלב תל אביב בלי להפריע לאיש, והחל מלפני שבוע חייהם הפכו לסיוט תעבורתי.