הקטעים שיוצרים פוליאקוב ופלד ל"מה נסגר?" הם לטעמי הדבר המעניין, המתוחכם והמסעיר ביותר שקורה בתרבות הישראלית כרגע. הם מתחלקים לשני סוגים. קטעים במסגרת תכנית הכישרונות המופרכת "אוקראינה מולטי טלנט" ויצירה מחדש של וידאו קליפים עתיקים, חלקם נשכחים או איזוטריים.
אני רוצה להתעכב דווקא על הקליפים. כל צופה תיאטרון ישראלי יודע שבשנים האחרונות מעלים בפניו בעיקר הצגות שהוא כבר ראה. מ"מקבת" ועד "קזבלן", מ"החברות הכי טובות" ועד "מותו של סוכן". נדמה לפעמים שהתיאטרון הישראלי כולו החליט שאין לו יותר כח להתמודד. וכולם ביחד רוצים רק לראות דברים שהם כבר ראו. שלא יהיה קשה לעכל, ושאפשר יהיה גם להרגיש נוסטלגי.
בין קזבלן לליהיא גרינר
גם בטלוויזיה מתחילים להתגעגע. חזרתם של דן שילון והמעגל, היא צעד ראשון ומשמעותי בכיוון הזה. כמו בקליפים של פוליאקוב ופלד יש בהם געגוע, התרפקות, כמיהה לחזור אחורה לעולם תמים יותר, גם אם בטעם מאוד רע.
אלא בעוד שהעלאה מחודשת של "קזבלן" היא בראש ובראשונה מכה יפה ודי בטוחה מראש בבנק. ליצירת הקליפים של הצמד פ' ו-פ' אין שום כוונת רווח. הם לא מרוויחים עליהם הרבה כסף, הקליפים עצמם לא יעלו את הרייטינג של התכנית בה הם משודרים, הם לא יזכו אוטומטית למיליוני צפיות ביו טיוב, הם אפילו לא יזכו להערכה מלומדת במיינסטרים. העובדה שהם בכלל מקבלים מימון של ערוץ 10, היא נס בפני עצמו. הם עצמם יישארו בעולם האזוטרי, נהנים מאהדה של קבוצה קטנה. הם יוכלו להתנחם בכך שמי שאוהב אותם, לא סתם אוהב אותם אלא ממש מעריץ אותם.
אילן פלד הוא בכלל דמות שראוי להתעכב עליה. קחו למשל את ההפך המוחלט שלו, ליהיא גרינר. האישה שהפכה לסמל שבירת הפאסון של העידן החדש. גרינר היא האישה הזאת שתהיה בכל מקום, מתי שתרצו ומתי שלא. כמעט בכל רגע נתון היא עשויה לקפוץ מול המצלמה ולהסביר שהיא הגיעה כי היא אוהבת מצלמות. גרינר היא הסיוט הקולקטיבי של כל האנשים שאי פעם ראיתם תמונה שלהם בטור רכילות. האנשים האלה, כולם, מעמוס עוז ועד נינט, מבר רפאלי ועד אוהד נהרין, כולם חוששים מהפעם הבאה שיצלמו אותם. כולם, גם אלה שמכחישים בתוקף, לא יבואו לפעמים למקום מסוים, כדי שלא יצלמו אותם, וכמובן להפך. אלא שבדרך כלל זה משהו שלא אוהבים לדבר עליו.
אילן פלד הוא ההפך הגמור מגרינר. פלד הוא האדם הזה שאינו רוצה דבר. הוא לא רוצה תפקידים, הוא לא רוצה תכנית בטלוויזיה. הוא בטח ובטח לא רוצה פרסומת. הוא מתפרנס מעבודה רגילה, בלי שום קשר לעבודותיו בטלוויזיה ולכן הוא עושה רק מה שהוא רוצה. קצת כמו סשה ארגוב בזמנו. הוא שומר על דיי-ג'וב. בתקופת "אחד העם 101" רצו אחריו גדולי המפרסמים בשוק. פלד לא החזיר להם טלפון. במשרדים של קשת יש פילוט לתכנית בידור שהכינו הוא ופוליאקוב. זה לקח אינסוף זמן לשכנע אותם ואחר כך להפיק פיילוט. מי שראה את התוצאה הסופית מדווח שזה גאוני אך באותה מידה מסוג הדברים שאף זכיין מודרני לא יאשר לשידור מחשש שהצופים לא יבינו מה רוצים מהם.
בסוף הוא נשבר. וכעת הפרסומת של דנית לדגנים של תלמה היא הרגע הזה, שכבר לא היה כאן שנים, שאנשים באמת משתגעים מפרסומת. זה מצחיק, זה ממכר, זה עושה חשק לראות את דנית שוב ושוב. היית מצפה, כמו שאומרים, שזו תהיה מקפצה. אבל פלד לא רוצה לקפוץ לשום מקום. אין לו פלאפון. כדי להשיג אותו צריך לצלצל למספר טלפון ביתי של בזק. את רוב ההצעות שרוצים להציע לו, אי אפשר בכלל להציע כי לא בא לו לשמוע. מאלה שבא לו לשמוע, הרוב יתמסמסו או יפלו או סתם ככה לא יקרו.
זה הופך אותו לחלום בלהות. בכל פעם שיוצר, שחקן או אמן ישראלי מתפתה למשהו שהוא לא באמת היה רוצה לעשות, או שהוא יודע שהוא מסכים לו רק בגלל הכסף, הפרסום, הצורך להיות נוכח, מתחיל פלד להופיע אצלו בחלומות. עם הצחוק המתגלגל של מירי, פלד מיישיר מבט והוא אפילו לא צריך להגיד את המילים כי אתה יודע לבד. לא היית צריך לעשות את זה. לא היית צריך להישבר. למה פלד יכול, ואתה לא?
והוא אפילו לא סנוב, הוא פשוט לא רוצה לעשות הרבה אלא רק את מה שמתאים במאה אחוז. זה מה שהופך את אילן פלד לא רק ליוצר הכי משמעותי בישראל כרגע, אלא גם לאיש הכי חשוב בתרבות הישראלית. כדי שהוא לא יתעלף, אפשר גם להכתיר אותו כצמד עם יעל פוליאקוב. יסלחו לי אנשי עיתון הארץ. אולי השניים האלה הם לא הכי משפיעים כרגע בתרבות הישראלית, אבל הם לפחות צריכים להיות השאיפה.