הסיפור הזה פשוט לא נתפס. איש בן 64 אוסף לעצמו ארסנל של כלי נשק מטורפים, מביא אותם לחדר במלון בלאס וגאס ואז יורה למוות בעשרות אנשים. איך זה יכול להיות? איך זה יכול לקרות? אוקיי, יש משוגעים בכל מקום, אבל בארצות הברית כנראה יש יותר כאלה – ומה שבטוח, יותר קל להם. וזה לא מקרה: אחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ, עם כניסתו לבית הלבן, היה להעיף לפח כמה איסורים קטנים שהנשיא הקודם ברק אובמה הצליח להטיל על מכירת כלי נשק לאנשים עם בעיות נפשיות.
על ההתנהלות של טראמפ אפשר לכתוב טור נפרד (או מאה): הרי ברור שמדובר באדם לא כשיר, ההתנהגות שלו מאז שנכנס לבית הלבן חסרת הגיון, וזה עוד כלום לעומת העובדה שהוא עושה הכל כדי לחמם את הקונפליקט עם הרודן המשונה מצפון קוריאה. עם קצת מזל רע לכולנו, הדבר הזה יכול להיגמר עם פצצת אטום. אבל בעיית הנשק לא התחילה ממנו.
איך יכול להיות שבמדינה שכביכול מובילה את העולם המערבי, שומרת על הדמוקרטיות, ובעיקר חושבת את עצמה לאורים ותומים של המין האנושי, קל כל כך להשיג נשק? לא חסרים תירוצים: לובי חזק של יצרני הנשק ואוהבי הנשק; האנומליה בכך שלמדינות הנחשלות ומעוטות האוכלוסייה יש אותו ייצוג כמו למדינות הענקיות, ולכן מיעוט מספרי מכתיב את העניינים; והחיבה האמריקאית הוותיקה לאקדחים ולרובים. בתקופת אובמה הייתה עלייה עצומה ברכישת נשק, כי המטורפים שפחדו שהוא הולך לשנות את החוקים החליטו לאגור, ובכמויות. הכל נכון, ויוצר שגרה בלתי נתפסת.
זאת שגרה של טבח אחרי טבח, כל שנה-שנתיים. וכבונוס עוד אירועים קטנים, שבהם נרצחים שניים או שלושה אנשים ובכלל לא מגיעים לכותרות. ולא רק שאיש לא עושה כלום, יש גדודים ענקיים שנלחמים בניסיונות להגביל ולפקח על צריכת נשק. כולם עושים "אוי, אוי, אוי", אבל כלום לא קורה, ואפשר כבר להתחיל ספירה לאחור לקראת הטבח הבא.
אבל הפעם אין דרך להסיט את הדיון. בטבח הקודם, במועדון באורלנדו, זה היה מוסלמי שרצח הומואים – וגרם לכל מיני שמרנים אמריקאים לרקוד על הדם. זה שניים בכרטיס אחד: אפשר להסית נגד מוסלמים, וגם להגיד שההומואים הביאו את זה על עצמם עם התחתונים הוורודים וזה. הפעם מדובר בגבר לבן, אמריקאי מלידה, נוצרי, מבוגר. "רגיל".
לכך מצטרפת המטרה שנבחרה, פסטיבל מוזיקת קאנטרי. בגדול, זה הקהל של טראמפ: האנשים שבחרו בו, ששונאים את הילרי קלינטון ושונאים פיקוח על נשק. גם המיקום, גם העיתוי – זה נראה כאילו היורה, סטיבן פאדוק, הוא המצאה תסריטאית לא מתוחכמת, של שמאלני שרוצה להציג את טראמפ כאידיוט ואת מדיניות הנשק שלו כאסון (לא שזה מסובך). קשה להאמין שגם הטבח הזה יגרום לאיש שיושב בבית הלבן להציל את האמריקאים מהבעיה המנטלית הקשה שנקראת חיבה לכלי נשק. לפחות בשנים הקרובות, הם ימשיכו לשלם עליה מחיר כבד.
לפחות כאן יורים עם סיבה
השבוע ראיתי את העונה האחרונה של "טרנספרנט" המעולה. האופן שבו הסדרה הזאת בוחנת את האספקט המגדרי – מין, נטייה מינית, זהות וכל היתר ראויה לבדה לכל פרס בעולם. אלא שגיבורות הסדרה הן לא רק טרנסיות, לסביות, פוליאמוריות ומה לא. הן גם יהודיות (ויהודים). ולכן העונה האחרונה מוקדשת ברובה לביקור משפחתי בישראל.
קודם כל, זה חומר מרתק לכל מי שמתעניין ביצירת קולנוע וטלוויזיה בעידן החדש, כי איש משחקני הסדרה לא היה פה. הכל צולם בארצות הברית, באולפנים ובמקומות שכאילו דומים לישראל, ונערך עם קטעי אווירה ונסיעות שצולמו בארץ. זה כאילו עניין טכני, אבל זה לא. כי כל הדיון של "טרנספרנט" על ישראל הוא דיון מרוחק, שלא באמת מכיר אותנו מעבר לקלישאות ולסטריאוטיפים. יוצרי הסדרה הם מאוד שמאלנים, שזה טוב ויפה, אבל כמו רוב האמריקאים לפניהם, כולל ספילברג בסרט הגרוע "מינכן", הם אוהבים להביע עלינו דעות מרחוק – שזה תמיד קצת מעליב.
באחד מקטעי השיא, בטיול לים המלח (הם מגיעים לים כלשהו, ושוחים, רק שזה לא ים שצפים בו. אופס) לוקח המאבטח הישראלי הקלישאתי (מרק איווניר) את בן המשפחה ג'וש, ומלמד אותו בפעם הראשונה בחייו להחזיק אקדח. הישראלי הוא כמובן ביטחוניסט שאומר כל מיני קלישאות ימניות, והוא כמעט מכריח את ג'וש להודות שבא לו לנסות פעם לירות. הם יורים לאיזה דיונה, וכמובן שבסוף ג'וש נבהל וכמעט יורה גם באמא שלו, בסצינה שמזכירה את הלמך בסרטי טירונות. כולם נכנסים בשוק, ואז ממשיכים בשקט בדרכם.
המסר, אם לפשט, הוא שהישראלים הם אגרסיביים, לוחמים, היו בצבא ולכן אוהבים לירות, והאמריקאים הם למלמים לבנבנים ורכרוכיים שבכלל לא יודעים ללחוץ על ההדק. שזה קצת מצחיק, כי בתודעה הישראלית נשק נתפס כדבר הרבה יותר מסוכן מאשר בתודעה האמריקאית. אני לא יודע עד כמה זה מנחם, אבל מספר הפעמים שבהן מישהו בישראל ריסס אנשים בלי סיבה אמיתית – לא בגלל תפיסת עולם קיצונית, סתם כי התחשק לו – הוא מאוד נמוך. בישראל, כמו באירופה, אנשים לא מחליטים סתם יום אחד לטבוח באחרים. בארצות הברית כן.
אבל לא בארצות הברית של "טרנספרנט". הסדרה הזאת מתרחשת בבועה שכאילו שום קשר לטבח בלאס וגאס. גיבוריה כנראה היו מופתעים מאוד מהטבח הזה, הרבה יותר מאיתנו כאן בישראל. וזה פן מעניין של הטירוף האמריקאי: המרחק בין הגיבורים של "טרנספרנט" לאיש ההוא מלאס וגאס הרבה יותר גדול מכל מה שאנחנו מכירים. ובניגוד למה שחשבנו פעם, ובהתאם למה שאנחנו יודעים מאז שטראמפ נבחר, ההם מלאס וגאס מנצחים עכשיו בגדול. כדאי להיזהר מהם. מאוד.
