הפסדנו. וואי, וואי, וואי, איך הפסדנו. בענק. על המפה שהופיעה כאן ב-mako אפשר לראות את זה היטב. המחנה הציוני ניצח בתל אביב, רמת גן, גבעתיים, הרצליה, רמת השרון וחיפה. לעומת זאת בבאר שבע, אשדוד, אשקלון, ראשון לציון, חולון, בת ים, שדרות ונתניה ניצח הליכוד. זה מחולק לשניים, ולא מהיום. הבעיה היא שההצבעה היא יותר רגשית, ולא אידיאולוגית. מצביעי הליכוד לא באמת רוצים כסף להתנחלויות וקפיטליזם חזירי. מצביעי המחנה הציוני לא בהכרח אוהבים ועדי עובדים ולא מאמינים לאבו מאזן.
אני אדם אופטימי. ולכן אין לי כח ליילל. אין לי כוונה לרדת מהארץ. אני לא מתכוון לפעול להחלפת העם שלנו. ובעיקר לא אלך עם פרצוף תשעה באב. יאללה. קרה, נתמודד. וזה למרות ששלישי בלילה היה לא קל. זה לא רק הניצחון הגדול של נתניהו על כל העולם. על בוז'י, על נוני, על אובמה, על בנט, על דרעי, על מינה צמח ועליי. זאת התחושה שהפעם קרה משהו גדול, שיהפוך לנקודת שבר. אחרי הבחירות האלה, הרבה דברים צריכים להשתנות, והדבר היחיד הטוב שאפשר לומר זה שגם דברים טובים יצמחו מזה.
לפני כמה ימים כתבה לי מישהי שגרה בירושלים. היא ביקשה שאסביר לה למה אנשי שמאל כמוני חושבים שאפשר לעשות שלום עם הפלסטינים בזמן שהיא, שגרה בשכונה מערבית בירושלים, מפחדת כל הזמן. ברחוב, במכונית, באוטובוס. היא סיפרה שהיא חיה בפחד תמידי ולא מבינה למה זה מגיע לה. הפתרון שלה היה כמובן להצביע נתניהו. הפתרון הזה ניצח השבוע. הניסיון שלי להסביר בחזרה שרק שלום יחסל את הפחד, נשמע במקרה הטוב נאיבי.
המציאות תמיד יותר חזקה מהדיבורים, והמציאות היא שאנחנו מלבים את הסכסוך עם הפלסטינים כבר המון שנים. השבוע הליבוי הזה ממש שיחק אותה. אבל נעצור כאן. אין לי כאמור עניין לעשות עוד טקס הפחדה. להפך. אפשר גם להגיד בקור רוח שלליכוד פלוס ישראל ביתנו פלוס הבית היהודי היה בבחירות הקודמות רק מנדט אחד פחות ממה שיש להם היום. זאת המתמטיקה. מה שברור הוא שהשיח הישראלי חייב להשתנות. במיוחד השיח של השמאל.
לא רוצה להצביע למפלגה קטנה וחמודה
כמו שכתבתי כאן לפני כמה ימים, הצבעתי מרצ. אני לא מצטער על זה. אבל בבוקר שאחרי הבחירות הבנתי למה הצבעתי בפרצוף חמוץ. העניין הוא שלא צריך יותר את מרצ. לא צריך יותר מפלגות של ארבעה-חמישה מנדטים. למעשה אחת המסקנות הראשונות שלי מהבחירות האלה היא שעדיף להעלות את אחוז החסימה. שיהיו רק מפלגות של שמונה או עשרה מנדטים. שהגיע הזמן לאחד במקום לפצל.
מרצ צריכה להיבלע בתוך מפלגת העבודה, או באיזה גוש שמאל ציוני. בדיוק כמו שש"ס ויהדות התורה צריכות להפוך למפלגה חרדית אחת. אבל מה שיותר חשוב, לפני שהיא נעלמת, היא צריכה לשנות את פניה. צריכה להימצא הדרך לתווך את רעיונות השלום והצדק החברתי לקהל גדול בהרבה. וכדי לעשות את זה, אי אפשר יותר להסתגר בעמודי הדעות של הארץ, עם הגרבוזים של העולם, בגרסאותיהם השונות.
זאת הייתה טעות מצידי לחשוב שמרצ הבאה צריכה להיות יותר ערבית, יותר להט"בית. היא בעיקר צריכה להיות יותר עממית. זה יהיה נחמד לראות סוף סוף מפלגת שמאל שמנהיגים אותה אנשים עם עור כהה באמת, שמדברים בחי"ת ועי"ן, ומנשקים מזוזה כשהם נכנסים לחדר. כן, צריך להתרגל לזה שנישוק המזוזה הוא לא יותר מאשר נישוק מזוזה. מנהג שכזה. וגם מפלגת העבודה, אם היא רוצה להפוך למפלגה מובילה שתחליף את הליכוד צריכה הרבה יותר עמיר פרץ והרבה פחות ציפי לבני. האימא המצרייה של בוז'י לא תספיק יותר. בדיוק כמו שהאבא העיראקי של איילת שקד לא שכנע אף אחד להצביע לה בתור מזרחית.
בעיניי המסקנה העיקרית מהבחירות האלה היא שלשמאל אין יותר תקווה בגרסה האשכנזית הישנה. הסרטון המגוחך של מרצ לא יחזור על עצמו. אם רוצים באמת לשנות את המפה צריך להביא אנשים שבאמת שומעים מוזיקה מזרחית. אם בשמאל כל כך אוהבים אדם, שילמדו לאהוב את העם הישראלי. לפחות את זה שחי בתוך גבולות 67 ורוצה בעיקר לטוס לבולגריה ולקנות שוקולד. דרך השלום זה לא שיר, זאת מטפורה.