סיפור אמריקאי. גולן וגלובוס (צילום: חדשות 2)
היו שני מנחם גולן - הישראלי וההוליוודי. גולן עם יורם גלובוס | צילום: חדשות 2
הסרט הראשון שאני זוכר הוא "שמונה בעקבות אחד". שייקה אופיר היה המרגל הרשע שחטף את הילד עמוס. אחר כך היו עוד מלא סרטים שכולם מילאו את הילדות שלי בצליל וצבע. "סלאח שבתי", "נס בעיירה", "999 עליזה מזרחי" עם העוזרת המצחיקה שהייתה אמנם מזרחית ופשוטה, אבל יותר חכמה מכולם, וכמובן "קזבלן".

בהתחלה לא ידעתי בכלל מי זה מנחם גולן, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא את "להיטון", שבועון הבידור של ישראל (שקראתי כמובן מהגילון הראשון) הבנתי שזה האיש שאחראי לכל הסרטים המקסימים האלה. כך שמבחינתי מנחם גולן היה כמעט אלוהים. איש שנוגע בכוכבים, ועם הזמן גם בהוליווד ובכלל.

כאשר הגעתי לתל אביב בתחילת שנות השמונים, הבנתי לאט לאט שמנחם גולן הוא דמות מעט יותר מורכבת. אני זוכר למשל את "התפוח", הסרט שעלה למסכים ברעש גדול בשנת 1980. אחרי ש"מופע הקולנוע של רוקי" כבש את צעירי העולם, והעיבוד המפורסם לקולנוע של מילוש פורמן ל"שיער" כבש את הצעירים והמבוגרים גם יחד, החליט גולן, בשיטה שפיתח עם השנים, שזה הזמן לתת תשובה ציונית הולמת.

הוא יצר את "התפוח" (The Apple) שהסמל שלו הזכיר קצת את הסמל של חברת התקליטים של הביטלס. זה היה מחזמר מקורי שכתב ביחד עם קובי רכט ואיריס יוטבת. סיפור עתידני על זוג צעירים שנכנס לעולם המוזיקה ומה-זה נופל בסם. כמו "שיער", כך גם הסרט הזה הוצג בקולנוע שחף הענק בכיכר אתרים. אבל שלא כמו "שיער" זה היה סרט נטול חן. אני חושב שבגלל שאני הומו, ומחזמר זאת הדת שלי, נשארתי לבד עד סוף הסרט גם אחרי שכל החברים שלי ברחו, אבל יכול להיות שהזיכרון שלי בוגד בי, ובעצם גם אני יצאתי באמצע.

הריקוד שלי עם ברוק שילדס

שלוש שנים אחר כך צילם גולן בישראל את הסרט המדובר "סהרה". בזכותו זכיתי באחד מרגעי התהילה הגדולים של חיי, כאשר בתור מנהל המשמרת בדיסקוטק "הקולוסיאום" נבחרתי להיות המארח הרשמי של ברוק שילדס היפיפייה במשך ערב שלם, שכלל גם ריקוד סולו (!) שלי ושלה (!!) באמצע רחבת הריקודים (!!!). ריקוד שהונצח בתמונה במדור הרכילות של עיתון לאישה, אם כי השם שלי לא צויין שם. למותר לציין ש"סהרה" היה סרט שהדעות עליו חלוקות.

אין תמונה
עדיף לזכור את "יהו ותיקי" בכפר הנופש של נלסון מהסרט "כץ וקרסו", ולא את סרטיו האחרונים
כמה שנים אחר כך, בתור עיתונאי בעיתון "העיר", הוזמנתי לסקר כנס ענק שערכה חברת הענק של גולן ויורם גלובוס, שנקראה אז קאנון, בישראל. ברגע ההוא בזמן, כשהיו בשיא תהילתם, הם הטיסו לארץ את כל מנהלי בתי הקולנוע שרכשו באנגליה כדי לעשות להם ימי עיון בתל אביב. הכנס היה גדול, ראוותני, ומעט מוגזם. בעיקר מכיוון שאז כבר היה ברור שבתור בעלי חברת ענק הוליוודית הם מייצרים בעיקר סרטי פעולה זולים או סרטי אמנות לא טובים במיוחד. סרט המופת "רכבת אל החופש" של אנדרי קונצ'לובסקי, שהפיק גולן הוא דווקא היוצא דופן ברשימת סרטיו, מול ניסיונות פחות מוצלחים עם במאים נערצים כמו גודאר, זפירלי ולנה ורטמולר.

האב המייסד לא הפך לאב רוחני

אני מנסה לומר, בעדינות, שהיו בעצם שני מנחם גולן. אחד שהוא האבא המייסד של תעשיית הקולנוע המסחרי בישראל. האיש שהמציא את גילה אלמגור ככוכבת קולנוע. האיש שהפיק את גדולי הסרטים של קישון. האיש שבזכותו לא נשכח לעולם את "מבצע יהונתן" ו"קזבלן". האיש שאנחנו חייבים לו אינספור דימויים מצולמים. אבל בחצי האחר של חייו, כאיש קולנוע הוליוודי, גולן הפך למשהו מעט שונה.

_OBJאולי בגלל שהמבקרים בישראל לא עשו לו חיים קלים, הוא זלזל מאוד בקולנוע הישראלי שאותו לא יצר בעצמו. בכל שנותיו כמפיק הוליוודי הוא לא טיפח קולנוענים ישראלים צעירים, לא תמך בתעשייה המקומית, ולמעשה כל הגל החדש והמצליח של הקולנוע הישראלי ואחריו של סדרות הטלוויזיה הישראליות בעולם, אינו קשור בו בשום צורה. להפך. בראיונות שנתן בשנים האחרונות, הוא תמיד דאג להסביר שאף הישג אינו משתווה להישגים שלו בעבר.


אלה התמונות והצלילים שכדאי לזכור ממנחם גולן

קראתי בעצב את הדברים של בתו נעמי, שהתפרסמו אחרי ההלוויה, על כך שהיה בודד מאוד בשנים האחרונות. אבל האמת היא שהאב המייסד של הקולנוע הישראלי, מעולם לא טרח לצערנו להיות גם אב רוחני לדורות הבאים. וחבל. הוא לא ניהל דיאלוג עם יורשיו, אלא רק עם עצמו ועם שפע הרעיונות שהיו לו בכל רגע נתון. ואולי זאת גם אחת הסיבות שסרטיו האחרונים היו רחוקים מלהזכיר במשהו את הסרטים שיצר בשנות השישים והשבעים. ואף מילה על "השיבה מהודו".

אני כמובן אעדיף לזכור את מנחם גולן של גאולה גיל, שרה "הו מה יפים הלילות, בין הגבעות הכחולות" או את גדי יגיל וניצה שאול משתוללים באילת ב"כץ וקרסו". אני מקווה שכך יעשו כולם. אני מניח שזה יקרה עם הזמן.