זה היה שבוע ההתמוטטות הגדול של מערכות השלטון ישראל. ראש הממשלה, יועציו, מקורביו, אילי ההון - כולם נוגעים בשחיתות. גם שופטת מכובדת ואפילו נשיאת בית המשפט העליון הסתבכו בטינופת שלא מרצונן. מישהו ניסה לשחד את השופטת הילה גרסטל, שבמקום לדווח על כך למשטרה הסתפקה באזכור לא מחייב של הסיפור בפני נשיאת העליון אסתר חיות. טעות? חוסר זהירות? מעשה זחוח של מי שחושבת שגם היא קצת מעל החוק? כך או כך, גרסטל לא הלכה למשטרה. אותה משטרה שהמפכ"ל שלה, יהודי דתי וימני שגדל בהתנחלות בחברון, עבר השבוע בכנסת זובור מידיהם של ח"כים שמזנים את המוסד הזה ומתעקשים לחבל במעט הכבוד שעוד נותר כלפיו.
כצפוי, הסקרים שנערכו במהירות השבוע לא גילו תזוזה גדולה בדעות של ציבור המצביעים. ב"הארץ" דיווחו ביום רביעי שהציונות הדתית ורבניה ממשיכים לתמוך בנתניהו. מה אכפת להם משחיתות? אלה אנשים שכל מה שמעניין אותם זה להתנחל בגדה המערבית. מבחינתם כל השאר זה פרפראות, ותחת שלטון נתניהו הנוכחי - מושחת ככל שיהיה - הם מתקדמים הכי מהר שהתקדמו אי פעם לדאוג סופית ש"ארץ ישראל" לא תחולק בין שני העמים שיושבים עליה. מבחינתם ששרה תצרח כמה שהיא רוצה. על שלמה פילבר, על יועציה, על ניקול ראידמן. כל זמן שבעלה משלם, הצווחות הללו הן מוזיקה נעימה לאוזניים. ואם הריח לא משהו? סותמים את האף.
בצד השני של המפה הפוליטית, אביגדור פלדמן התנדב השבוע להוביל את תנועת המחאה הקוראת לדויד גרוסמן שלא לקבל ביום העצמאות את פרס ישראל. כמו משה גרשוני, שלא הסכים בשעתו ללחוץ את ידו של אריק שרון, ומיד הקים עליו את שרת התרבות לימור לבנת ששללה ממנו את הפרס. הנה יצירה שלו למזכרת:
ברגע הזה בזמן, מול מופעי האימים של מירי רגב, נוטים לפעמים להתגעגע ללבנת. אבל כשמגרדים קצת את האבק, נזכרים שלבנת לא הייתה טובה בהרבה מרגב. קצת פחות פרובוקטורית וחסרת שליטה, אבל בכל הצמתים החשובים היא תמיד הייתה בצד הלא נעים של האירועים. כולל ניסיון מגוחך לשלול את פרס ישראל מאמן אחר, יגאל תומרקין, בגלל התבטאויותיו השנויות במחלוקת.
בחזרה לפלדמן, איש יקר וטוב: אתה טועה, אביגדור. דווקא על הרקע הזה, דווקא השבוע, ברור למה גרוסמן חייב לעלות ולקבל את הפרס.
החיוך הג'ינג'י מהסיוטים
ההחלטה להעניק את פרס ישראל בשנת ה-70 דווקא לגרוסמן נראית לרגע כמו בדיחה של מישהו על חשבון המערכת, או לחלופין - החלטה שאיש לא שם לב אליה עד שנהיה מאוחר מדי. העובדה שגרוסמן הוא הסופר הישראלי המוערך ביותר בעולם, ובאופן כללי אחד מאנשי הרוח הישראלים הבודדים שמוכרים מחוץ לישראל, היא לא סיבה לתת לו פרס. הוא שמאלן, הוא מדבר נגד הכיבוש, הוא מדבר נגד השחיתות. זהו דויד גרוסמן שכתב חצי שנה לפני האינתיפאדה הראשונה את "הזמן הצהוב", המאמר שניבא את ההתקוממות. הוא האיש הזה שחיוכו הג'ינג'י מרוח מעל הסיוטים של מנהיגי הימין. גם כשהם אומרים שאין עם פלשתיני ואין עם מי לדבר וכל הערבים רוצחים, הם יודעים שמאחורי המילים שלהם מסתתר הפרצוף של גרוסמן ואין דרך להעיף אותו.
מאז שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה, גרוסמן הפך לסמל ישראלי שגם שונאי הסמולנים הגדולים ביותר אינם יכולים להתמודד איתו. כשהוא יעמוד ביום העצמאות על הבמה מול בנימין נתניהו, נפתלי בנט ומירי רגב וילחץ את ידם, זה יהיה הרגע הכמעט יחיד בחגיגות הללו שבהן הנרטיב הלאומני כוחני ירגיש מבוכה. קלה. רגב הרי עסוקה כבר חודשים בלרקוח חגיגות בסגנון ניקולאי צ'אושסקו, שלא לומר רוסיה בימיה הגדולים. הנה נכתב עוד בית מפגר לשיר "הללויה", שבו במקום "הללויה לעולם" יאמרו "הללויה לישראל". פלא שלא הוסיפו את השורה "הללויה בנימין" ("הוא מלכנו, חנון ועדין..").
לא ברור מדוע החליט שר החינוך בנט לברך על הבחירה הזאת ולאשר אותה. האם זה חלק מהניסיון שלו לבנות תדמית יותר מיינסטרימית, למצב את עצמו כמי שעדיין זוכר שכאן זה דמוקרטיה ופרסים מעניקים לאנשים שראויים לקבל אותם? אולי באמת עוד יש תקווה? ואולי סתם בא לו להביך את נתניהו ולהשתעשע מהצפרדע שתבלע רגב? קצת מצחיק שבזמן שהיא מתרוצצת בעולם, רכובה על מטאטא ומנסה לחבל בהקרנות של הסרט "פוקסטרוט" בפסטיבלים נידחים, מישהו הביא את מלך השמאלנים לטקס הכי חשוב של החגיגות שלה. אולי בנט חשב שאירוניה תעזור לו להשכיח בקרב הציבור החילוני את הסמוטריצ'ים שמסתתרים מאחורי גבו במפלגה שלו, או שזה עוזר קצת לאיילת החילונית המהממת מתל אביב? אולי זה ירגיע קצת את ההורים בבית הספר שבו לומדים ילדיה?
לחיצת היד מהחלומות
אז קשה להבין למה בנט בעד גרוסמן, אבל קל להבין את החלקים בשמאל שמתנגדים. היו גם שנים שאנשי שמאל הרגישו לא בנוח להניף את דגל ישראל ביום העצמאות, ועד היום יש ישראלים שחושבים שחרם על ישראל משרת אותם באיזושהי צורה. הם טועים: אם אתה שמאלן או איש מרכז שאוהב את ישראל ומאמין בה, אסור לך לוותר על כלום. לא על כספי מיסים, לא על הניסיון להחליף את השלטון ולא על התקווה שטירוף ההתנחלויות ייגמר יום אחד. צריך לשמור על אופטימיות ולהאמין שהרב לוינשטיין מהמכינה בעלי עוד יפוטר ויפסיק לקבל משכורת מהמדינה. לחלופין, שבן או בת משפחה להט"בים – או סתם אחת מבנותיו או נכדותיו - פשוט יתנו לו סטירה יום אחד.
עד שזה יקרה צריך להמשיך ולהילחם, והמלחמות הללו הן בדרך כלל סיזיפיות ולא סקסיות. יש רגעים מעטים של נחת במלחמה על דמותה ועתידה של ישראל, והפרצוף החמוץ של נתניהו ומירי רגב ברגע שילחצו את ידו של דויד גרוסמן - תוך שהם יודעים כמה הוא בז להם, כמה הוא נגעל ממעשיהם - הוא רגע היסטורי שאסור לנו לפספס. אולי במסורת החדשה של ישראל תתגנב לבמה גם הגברת הראשונה, ואז נזכה בתמונה נפלאה שבה גם היא לוחצת את ידו של הסופר המשוקץ.
אני מודה: כל כך בא לי לראות את הטקס הזה שמבחינתי יום העצמאות צריך לחול מחר. וחס וחלילה שגרוסמן יוותר על הרגע הנפלא הזה. מי שקורא לו לוותר, בעצם קורא לכל הציבור המרכז-שמאל בישראל לוותר על המדינה ולהפקיר אותה בידיהם של מתנחלים משיחים קיצונים ופוליטיקאים מושחתים חובבי שררה וכסף. אסור בשום פנים לעשות את זה. אסור לגרוסמן לוותר על הפרס.