אני רוצה לחלוק אתכם משהו. כבר עשר שנים לפחות שאחוז גדול מהאנשים שפוגשים אותי אומרים לי "אתה נראה מצוין, נורא רזית!". שזאת כאילו מחמאה. אבל האמת היא שלא רזיתי בכלל. אני כבר הרבה מאוד שנים באותו משקל פחות או יותר, שני קילו למטה, שני קילו למעלה, זה כל המנעד. אני נוטה לחשוב שהתגובה הזאת נובעת מזה שבטלוויזיה הפרצוף ירח שלי, שאין בו עצם לחיים אחת, נראה כמו עוגת גבינה שלמה, ואנשים מניחים שמתחתיו מסתתרת הומואית שמנה.
דן שילון סיפר פעם בטרוניה, שהדבר שהכי מעצבן אותו זה שאנשים פוגשים אותו ברחוב ואומרים לו "אתה הרבה יותר שמן מאשר בטלוויזיה". אני כמובן יכול להבין אותו. אבל גם המחמאה ההפוכה היא לא כזה להיט. כי הרי מי שאומר לך "היי, רזית", רוצה לומר או שפעם היית (לפחות בעיניו) גדול ושמנמן, או שלפחות בפעם הקודמת שהתראיתם היית ממש דובון אכפת לי והכרס שלך איימה לקרוע את החולצה. אני גם לא מבין למה לאנשים כל כך דחוף להגיד לי שרזיתי, מה בעצם הם מנסים לומר? כנראה לא אבין לעולם.
בדרך כלל אין לי בעיות עם הגוף שלי. מעולם לא הייתי ממש רזה, לפחות לא בעיניי עצמי. שנים חשבתי שאני גם לא כזה סקסי, אבל אז בגיל 28 פתאום נפל לי האסימון. שמתי לב שבאופן קבוע, אחת לשנתיים, אני מציץ בתמונות ישנות ומציין לעצמי שאז, כלומר לפני שנתיים, דווקא הייתי חתיך, וחבל שלא שמתי לב. הבטתי אז, אני זוכר את הרגע, בתמונה מגיל 18 שצולמה בנואיבה רגע לפני שהתגייסתי. אני הייתי אז בתחושה שאני קצת מלא מדי, וכל מי שרואה את התמונה מבין שהייתי ממש חתיך רק שלא ידעתי את זה.
האסימון נפל ברעש של סלע ענק. פתאום הבנתי שהכל בראש, והחלטתי להכריז על עצמי כחתיך בעיניי עצמי. מאז אני מחייך רוב הזמן. במיוחד כשאני מביט בתמונה מגיל 18, שאני מצרף כאן באהבה לכולם, ובעיקר לבני זונות שבגללם אי אפשר לנסוע יותר לסיני. גם כשאני רואה תמונות שלי בגיל 30, שמנמן מבסוט ומקריח באופן מגוחך, אני עדיין מזהה את הסיפוק העצמי במבט שלי ושמח שלא עיניתי את עצמי יותר.
עד גיל 40, הייתי בטוח שחסה היא הפתרון לכל דבר. עד גיל 40 לא עשיתי אפילו רבע פעילות ספורטיבית. האמת היא שבגיל 33 היה רגע שהטרנד של חדרי כושר התחיל להגיע לתל אביב ונרשמתי לאחד חדש ונוצץ במיוחד, של הכדורגלן נימי דרייפוס, שגם היה גבר חתיך מאוד. חדר הכושר עצמו היה בגודל של קופסת גפרורים, ומפוצץ בריחות זיעה. עם המזל שלי, יומיים אחרי שהתחלתי להתאמן פרצה מלחמת המפרץ ואני ברחתי. עברו עוד שבע שנים עד שהתחלתי באמת להתאמן.
למאמן הראשון שלי אמרתי ש"אני לא רוצה להראות כמו ארנולד שוורצנגר" והוא צחק ואמר שעם נקודת הזינוק שלי גם אם ארצה לעולם לא אהיה, בטח בלי התערבות כירורגית וסטרואידים. יותר מ-15 שנה אחרי, אני הרבה יותר בנוי, אולי יותר מאי פעם, אבל עדיין, זה בנוי על בסיס לא מי יודע מה מוצק. כלומר ברור שמתחת לשרירים שלי, ובעיקר מתחת לחולצה, מסתתר אדם שעד גיל 40 בעיקר אכל עוגות. המדריך שלי בהומלס פלייס עזריאלי כמובן אומר לי תמיד שאני מגזים, אבל אני יודע את האמת. מתחת לחולצה אני לא עוז זהבי, ואף אחד לא מתבלבל בינינו.
את כל זה אני מספר כי בחודש האחרון פתאום הרשת סוערת בגלל הגוף שלי. מסתבר שיש לזה שם: "דאד-בוד". מעכשיו לכל האנשים הרגילים, שהבטן שלהם אינה שטוחה ומעולם לא סידרו לעצמם ריבועים, יש בעצם שם והגדרה. שמצד אחד זה מאוד נעים, ומצד שני זה קשקוש גדול. מראים את כל התמונות של ליאונרדו די קפריו וואל קילמר עם כרס, ואז מבלבלים בינם ובין סת רוגן. ופה צריך לעשות סדר.
ליאונרדו די קפריו, ג'ק גילנהול וכריסטיאן בייל יכולים להשמין בין סרטים. אין שום בעיה. הם גם יכולים להשמין בשביל תפקיד. כי אחר כך נכנסים לפעולה מלא מאמנים, שפים ועוזרות אישיות ותוך חודשיים הם חוזרים להיות חיטוביות. לעומתם סת רוגן הוא סתם שמן. הוא מעולם לא היה רזה והוא לעולם לא יהיה רזה. יש לו שדי גבר (מן בובז) מגיל 3, שלא לומר מהרחם. הסקס אפיל שלו נובע מזה ש-1. הוא עשיר ומפורסם ו-2. גבר יכול להיות סקסי גם עם כרס.
מה שבעצם יצא השבוע מהארון, זה שרוב הגברים הסקסיים הם אלה שיש להם טיפה עודף משקל. הגברים האלה שאני רואה בחדר כושר, עם אפס אחוז שומן וריבועים מסודרים כמו פאזל, נראים תמיד מעט אומללים. האפס שומן אולי יפה לבטן, אבל בפנים זה עושה איום ונורא, שלא לומר שזה מאוד מקצין הזדקנות. גבר מעל גיל 40 ללא אחוזי שומן כמעט תמיד נראה כמו זקנה מרירה וגרומה שכועסת על משהו.
אבל נחזור לאנשים הרגילים. בין לאונרדו די קפריו לסת רוגן, על הרצף כמו שקוראים לזה כיום, מסתתר הרוב הדומם שזה אני. בקיץ, אני נוהג אחת לשבוע ללכת עם חבר שלי אביעד קיסוס לים. מתישהו במשך העונה, מכבדת אותנו התקשורת האמיצה בתמונת פפראצי שבה הוא רזה, שרירי ושזוף, ואני... עכשיו אני יודע שקוראים לזה "דאד-בוד". כלומר לא שמן אבל גם לא ממש חטוב, יותר מעוגל שכזה. אביעד תמיד אומר שיצאתי נהדר בתמונה וטוען שאני יותר חתיך ממנו, אבל זה רק בגלל שהוא חבר נורא טוב. מי שבאמת מביט בתמונה יודע את האמת.
והאמת היא שזה לא נורא. כי אחרי גיל 30, אף אחד לא באמת מצפה ממך להחזיק ריבועים בבטן. בעיקר מצפים שכשאתה לובש משהו לאירוע, תיראה ייצוגי ובכושר. וזה מה שאני עושה, וכשאני מכניס טוב טוב את הבטן, אנשים כאמור אומרים לי "נורא רזית". ואני יכול לחייך לעצמי ולהגיד בחן "ממש לא, אני ממש כמו שהייתי". עכשיו מתברר שאני פשוט לאונרדו די קפריו הישראלי. איזה כיף לי.
