דודו אהרון לא מרוצה. הוא אחד האמנים הכי מצליחים בארץ כרגע. הוא אהוב בהופעות וברדיו האזורי. הוא מוכר דיסקים. הוא משגע את יוטיוב. אבל לדודו אהרון יש רק בעיה אחת – בגלגלצ לא משדרים את השירים שלו. אז דודו אהרון כועס. ולא רק הוא כועס, היחצן שלו, עופר מנחם, מהיחצנים החזקים והטובים בשוק המוזיקה, מתפוצץ. כך נולד השבוע הקרב החדש של אמנים נגד גלגלצ. עם קצת מזל, הדרמה הזאת תסחוב עכשיו שבוע של כותרות.
נשמע לכם קצת כמו דז'ה וו? בצדק. בשנים האחרונות היו אינספור סיבובים תקשורתיים של אמנים נגד גלגלצ. יש בשוק הרבה מאוד זמרים שכועסים על התחנה הצבאית ועל מגוון השירים שהיא מנגנת. רבים מהם ישמחו בקונסטלציה הנכונה להצטרף עכשיו למנחם ואהרון במאבקם החדש.
אפשר לספר את סיפור המאבק החדש מהזווית האישית, תוך חשיפת אחורי הקלעים של התעשייה. להסביר מדוע בחר עופר מנחם דווקא ברגע הזה בזמן להטיל פצצה מתוזמנת היטב. מדוע בחר להציב בפרונט דווקא את דודו אהרון. ובמקביל אולי אף ללכת עמוק יותר ולבדוק מה באמת שוות רשימות ההשמעה של מדיה פורסט. מה זה אומר ששיר מושמע 100 פעמים בשבוע? ואיך יתכן שאדם ממוצע מהיישוב כלל אינו נחשף לשיר שנמצא במקום גבוה ברשימה הזאת? אבל הדיון הזה מלא פרטים שהם לא יותר מרכילות ואינו מגיע לשורש הדברים.
בשביל זה יש את אליקו
הדיון על גלגלצ מגיע תמיד במהירות למקומות הרבה יותר עמוקים וטעונים. המתח בין אמנים לבין הקהל והמבקרים עתיק כמו האמנות עצמה. שהרי מה באמת מפריע לדודו אהרון? במצב הנוכחי בישראל, רוב תחנות הרדיו מנגנות מוזיקה מזרחית. דידי הררי, ירון אילן ואליקו הם השמות הכי חשובים ברדיו הישראלי, והם לא מפסיקים לנגן את אהרון. אבל דודו אהרון רוצה שגם בגלגלצ יאהבו אותו.
אנשיו של אהרון פרסמו השבוע את הנתון המרתק הבא: בחודש יוני הושמע דודו אהרון ברדיו לב המדינה יותר מ-250 פעמים, בכל תחנות הרדיו כמעט 400 פעמים, ורק בגלגלצ 0 השמעות. והנה, במקום שאהרון יהיה מאושר מ-400 ההשמעות שיש לו, מה שמרגיז אותו זה ה-0 שאין לו.
כבר הרבה שנים שנעשים ניסיונות לחסל את שיטת הפלייליסט בגלגלצ, או לפחות לערבב שם את העניינים. אלא שבתוך הניסיון הזה מסתתר אוקסימורון, שלא לומר כשל לוגי חריף. קחו למשל את רשת ג'. התחנה הזאת, שמשדרת רק מוזיקה ישראלית, שומרת בהקפדה על רשימות פלורליסטיות. כל זמר שמוציא שיר חדש, מאריק איינשטיין ועד זביאל חוטם, יקבל שם במה וכמות מינימלית של השמעות. הבעיה היא שבסוף היום רשת ג' אינה בונה להיטים או הצלחה, ולמרות שיש לה הרבה מאזינים נאמנים, אין לתחנה הזאת שום מעמד כמכתירת כוכבים או מייצרת בון טון. מאזיני התחנה אוהבים את הרצף הישראלי, אבל לא באמת מונעים על ידי התחנה לפעולות מעולם הלייק.
העם עם הגולן
לעומת זאת, גלגלצ בנתה לעצמה, במיוחד בתקופת אלדד קובלנץ, שם של תחנה שמובילה להצלחה אמיתית. להיט בגלגלצ, כך לפחות מאמינים בתעשייה, יביא איתו התעניינות תקשורתית, הופעות, כבוד וכסף. דודו אהרון לא צריך את הכסף, אבל את הכבוד הוא בהחלט רוצה, כמו כל אמן אחר. הבעיה, וכאן אנחנו שוב חוזרים לרגשות קמאיים, היא שאתה לא יכול להכריח אנשים לאהוב אותך. הדרישה להיות נאהב, כמו בכל משחק חיזור, נידונה מראש לכישלון מסתכל. תשאלו כל אמן שהצליח מאוד אצל הקהל אך לא זכה להערכת המבקרים, מריצ'ארד קליידרמן ועד יוצרי סרטי הבורקס. כולם תמיד מחכים לרגע שבו מחליטי ההחלטות יישברו ויאמצו אותם אל חיקם.
לאייל גולן זה לקח הרבה שנים, כולל הסיפור המיתולוגי על כך שהוא שלח לגלגלצ סינגל חדש שנדחה מהפלייליסט; עד שנחשף שהוא שלח רק עטיפה בלי דיסק, כך שלמעשה השיר נדחה מבלי שבכלל האזינו לו. אבל בשנים האחרונות גולן הפך לתו תקן בגלגלצ. בשנה האחרונה התברר שבתחנה גם אוהבים מאוד את ישי לוי, שהעורכים המוזיקליים העניקו לו תו איכות.
הנתונים האלה רק מחממים את אהרון עוד יותר, מה גם שברוח הזמן אין לו סבלנות ולא בא לו לחכות בשום תור. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה: כל גוף אמנותי, תיאטרון, קרן קולנוע, תחנת טלוויזיה ובעיקר תחנת רדיו, בונה את המוניטין שלו על טעם מסוים. ההצלחה של גלגלצ נובעת קודם כל מהעובדה שתמהיל השירים המשודר שם אהוב מאוד על קהל גדול. את התמהיל הזה קובעים אותם עורכים מוזיקליים, אנשים צעירים שחלקם לא עשו כלום בחיים, שיושבים בחדר קטן ביפו. נכון, יש להם מנהלת עתירת קרדיטים וניסיון בשם דלית עופר, ויש בין המחליטים גם אנשים ותיקים יותר, אבל העובדה היא שיש טעם של גלגלצ, שהוא חזק מהעורכים המוזיקליים הספציפיים, וניתן לתאר אותו כ-DNA של התחנה.
הטעם הזה הוא טוב לרבים, אך לא טוב לאחרים. אפשר בהחלט להגדיר אותו כרוקי ישראלי, בורגני ממוצע, עם נטייה לאלטרנטיבי איכותי – בואו נקרא לילד בשמו, טעם אשכנזי מאוד. אבל הטעם הזה אינו מיושר עם הרחוב הישראלי החדש, שהוא יותר חפלאי, ים תיכוני, מזרחי. אין דרך עדינה לתאר את זה, אבל בגלגלצ, לפחות בעשור הקרוב, יתרגשו יותר משיר חדש של יהודית רביץ מאשר משיר חדש של שרית חדד, גם אם כולם ירצו לרקוד בחתונה לצלילי חדד, גם אם ברור שחדד מצליחה הרבה יותר ואהובה יותר.
גבע אלון: הופה!
מה שמדרדר אותנו במהירות לדיון הישראלי השחוק אך חי של אשכנזים נגד מזרחים. אילו הייתה גלגלצ תחנה פרטית, זה עוד היה איכשהו מסתדר. הרי לאהרון וחדד יש את כל התחנות האחרות. הבעיה היא שגלגלצ היא תחנה ממשלתית, שלכאורה מייצגת את טעם החיילים, שהם בעצם כולנו. דודו אהרון יכול בהחלט להגיד שזה לא הגיוני שהוא אחד האמנים הכי אהובים על חיילים, אך הוא לא מושמע בתחנה שלהם. הוא יכול גם להגיד שזה לא הגיוני שהתחנה של החיילים בני ה-18-21 מנגנת מוזיקה שמתאימה יותר לפרופיל של בורגנים בני 28 עם הכנסה מעל הממוצע.
והוא יכול, למרות שהוא לא אומר זאת הפעם בקול רם, לחזור ולומר שזאת אותה התנשאות אשכנזית ישנה, שלעולם תעדיף שיר חדש באנגלית של גבע אלון על להיט חתונות מקפיץ של עומר אדם.
האם יש לזה פתרון? לא באמת. הדילמה הזאת תישאר שם תמיד, לפחות כל עוד גלגלצ שומרת על עצמה כתחנה עם הטעם הגלגלצי המוכר. מה שקצת טרגי הוא שדווקא אהרון, שהדיסק האחרון שלו "גיבור" הוא ניסיון מתוכנן ומוצלח לצאת מנישת השמחות והקצב הבולגרי ולהתמצב על מדף יותר איכותי כתואם אייל גולן, נמצא בדרך להצטרף למושמעים בגלגלצ. סביר להניח שבשנה הקרובה יהיה אחד משיריו החדשים להיט בתחנה הצבאית. בסיבוב הבא, אין לי ספק, יצטרך מישהו אחר להוביל את המאבק הזה.