אני משער שהיו בחברת התקליטים דיונים סביב השאלה איזה פרומו ילווה את הדיסק החדש של יהודית רביץ. בסופו של דבר נקבע שרביץ תדלג על ראיון בעיתונות הכתובה ותסתפק בכתבה בחדשות סוף השבוע. מאז אותה יציאה מפורסמת מהארון, רביץ לא אמרה אף מילה בתקשורת. היה לה ברור שבראיון לעיתונות כתובה הנושא יעלה ויהיה קשה להתחמק ממנו. היא כנראה לא הייתה מעוניינת לפתוח את הדיון הזה.
כתבת הטלוויזיה נקראה בשם המבטיח "עקרת בית בארון", שהיא שורה מתוך השיר החדש "גלים גלים". בכתבה עצמה לא היה בה שום אזכור לאף אחת מהדילמות הקשורות בנטייה מינית, פרט לשורת קריינות שבה נאמר כי רביץ "מגדלת שני ילדים עם בת זוגה". לעומת זאת עסקה הכתבה בהרחבה בעובדה שרביץ מאוד אוהבת לבשל ולהיות עקרת בית. אפשר לומר שבמסגרת הכתבה היא הוציאה מהארון את העובדה שהיא מתה על תפקיד האישה הקטנה.
ההחלטה ללכת על כתבת טלוויזיה הייתה כנראה החלטה נבונה. כבר הרבה זמן לא נראתה במהדורה כתבה שהאירה דמות מפורסמת באור כה אמפטי. רביץ היא לא פראיירית. בנגוד להרבה מפגשים תקשורתיים בעבר, היא באה לכתבה ביידים פתוחות. היא בישלה שקשוקה שנראתה מאוד מגרה לצוות הצילום, הסבירה מדוע בישול הוא הדרך שלה לצור משהו שאינו מוזיקה. בקטעים שצולמו מאחורי הקלעים של מופע גדול בירושלים, היא הגדילה ונתנה את אחת מהצגות התכלית המשכנעות ביותר שנראו כאן אי פעם.
זה היה מרגש ונוגע ללב. יהודית רביץ, בת 55, עם שיער אסוף ברישול, בחולצת טריקו חומה עומדת מול הכתבת שבטוחה שתיכף הולכים להתלבש להופעה. כשרביץ מבינה שזאת ההנחה היא מחייכת, מותחת את הטריקו, ושואלת בנאיביות "זה לא יפה? התרחצתי ולבשתי חולצה נקייה!". זה רגע שעליו בונים תדמית שלמה. הנה, רביץ היא אחרת. היא לא מתעניינת בהבלי השואו אוף. כמו דילן, כמו לאונרד כהן, כמו פול סימון, כמה שלום חנוך ושלמה ארצי, היא באה רק לשיר.
אחר כך היא מסבירה במילים נעימות את ההתרגשות לפני הופעה. וכשמגיעים בסוף לחדר ההלבשה, היא משכללת את מופע הפשטות והופכת אותו לכובש עוד יותר. רביץ מול המראה, היא מדגישה מעט את הגבות ואז מציגה למצלמה עפרון האיפור ואומרת "זה תיק האיפור שלי". והופ, מכניסה אותו לכיס האחורי של הג'ינס. על ספר, מעצב שיער או כל סוג של סטייליסט ברור שאין מה לדבר.
לרגע נוצרת כאן דילמה קלה. כל כתבת שטח מתחילה של גיא פינס, יודעת שאחרי הצגה כזאת של העיפרון האחד שהוא תיק איפור שלם, הכתבת צריכה לחייך ליהודית ולהגיד לה בחצי חיוך, "אין מה להגיד. לסבית". רביץ אמורה לצחוק בתמורה ולהנהן "נכון". בעולם יותר משוחרר, יכול להיות כאן קטע משעשע על סטראוטיפים לסביים. אם נניח אורנה בנאי הייתה מזדמנת לסצנה ההיא, היה כבר צומח מזה מערכון חדש לסטנד אפ. עם רביץ זה לא קרה. היא עדין לא מסוגלת להביא דאחקות על זה בטלוויזיה. היא מייצרת רק יראת כבוד.
נוסטלגיה, במובן הטוב
ייאמר מיד. רביץ לא חייבת לאיש שום דבר. היא נתנה את שלה. היא לסבית. כולם יודעים. כל השאר הוא חייה הפרטיים. ואחרי שנרגעה משנות ההסתרה, אפשר בהחלט לחוש שהיא משוחררת יותר, ורגועה. גם אם היא לא חברה. בכתבה של ערוץ 2, אי אפשר היה שלא להתאהב בה מחדש. באמת. כמה יהודית רביץ יש בישראל? כמה זמרות עם אינטליגנציית שירה כה גבוהה וקול כה חזק ומדויק? ב"שירים מהבית", הדיסק המשותף שהוציאה בשנה שעברה עם אחיה, היא הוכיחה שוב שיכולת הביצוע שלה היא כמעט ללא תחרות.
כעת כשהיא חוזרת עם דיסק חדש, ושוב עומדת למבחן הקשה מכולם. מבחן החומר החדש. המבחן שהופך יותר מסובך עם השנים, כשלהיות רלוונטי ושייך נהיה יותר ויותר קשה. יתרונה הוא שהדור חדש וצעיר ממשיך להעריץ אותה. נדמה לי שאת זה אפשר לזקוף לטובת "כוכב נולד". עוד ועוד ביצועים מחודשים לשיריה חיברו אותה גם לצעירים ביותר. להיטיה הגדולים הם קלסיקה ישראלית, שכרגע נראית על זמנית.
"סופות של חול" הוא לא בדיוק אלבום. ביומן הסבירה רביץ שבכלל חשבה שהפורמט הזה מת, ושהיא תוציא מידי פעם שיר חדש וזהו. בסופו של דבר היא מוציאה שבעה שירים חדשים, שזה אלבומון, לכל היותר. בתוך האריזה שמוצעת לקונה יש עוד שבעה שירים, אלה ביצועים שהקליטה בשנים האחרונות לשירים של אחרים. אליהם אפשר בהחלט להתייחס כאל בונוס. הם לא הדבר האמיתי.
רביץ בחרה להפקיד עצמה בידיהם של ברי סחרוף כמפיק מוזיקלי ודן תורן כמנהל אמנותי. החלטה אמיצה יחסית, שכן הצליל של סחרוף מעולם לא היה ממש הצליל שלה. ובאמת צריך יותר מהאזנה אחת כדי להרגיש נח עם השיר הפותח "באתי בידיים ריקות", שהוא בסופו של דבר שיר רביץ קלסי ומוצלח. בהמשך הדיסק נמצא גם "לכי אל הים" שבו לגיטרות של סחרוף יש ממש מקום מרכזי. מבחנו של השיר הזה יהיה בעיקר בהופעות, מה גם שהפזמון שלו הרבה יותר קל לעיכול מהבית.
כאשר יש באלבום רק שבעה שירים, כל שיר מקבל יותר משקל. וכך שיר כמו "על הספסל", מין ספור אהבה על גבר שישן על ספסל, שהיה יכול להיות הפוגה חצי קומית נחמדה בדיסק שלם, הופך כאן למרכזי מידי. אבל שאר השירים "שביל החלב", "האור שמאיר עלי" ושיר הנושא, מוצלחים וראויים. בכולם יש אלמנט מעט נוסטלגי ותחושה שהם קצת מפעם, במובן הטוב של המילה.
תנו לה לשיר
מה שמוביל אותנו לשיר האחרון בדיסק שהוא גם הסוגיה היותר מעניינת טקסטואלית. זה שיר שרביץ לא ממש שרה אלא יותר נובחת, כאילו היתה ראפרית מן השורה. הוא מתחיל בשורות "בא לי לשיר, בא לי לשיר, אף אחד לא ישתיק אותי". אוקי. הגיוני. אם בודקים את השיר הזה מול המציאות, אפשר בהחלט לחשוב שזו התגובה של רביץ לכל הדיונים סביב הארון לה. מה שהיא אומרת כאן זה "תנו לי לשיר, תעזבו אותי בשקט".
אלא שמיד בהמשך היא מסבירה כמה היא אוהבת להיות בבית ולנקות אותו ומסיימת את הפרק הזה בשורה "אני עקרת בית בארון". עם כל הכבוד, המילה ארון בהקשר של רביץ היא מאוד טעונה, כך שהשימוש בה לא יכול להיות מקרי. האם רביץ מנסה כאן להתבדח? להגיד משהו כמו "יאללה חליק, ארון, לא ארון, בואו נתקדם"? כנראה שכן. כי בסוף השיר היא מתנצלת "אכלתי ת'ראש, סליחה באמת, וותרו לי על זה", אבל אז חוזרת לעמוד על שלה: "זה שיר שלי, לא שלכם".
זאת אם כן התשובה הרשמית של רביץ לכל מה שקרה בשנים האחרונות סביב נטייתה המינית. היא מסבירה שאין לה כח. לא מעניין אותה פוליטיקות של קהילת הלהט"ב. תנו לה לשיר וזהו. וזה המקום להזכיר שרביץ מעולם לא השתתפה בשום ויכוח ציבורי ואין ברפרטואר שלה שירים פוליטיים מכל סוג זהו. כך שזה אפילו לא מפתיע.
אפשר לטעון שזה לא מספיק. גם אם לא מעט. הרי העניינים האלה מחייבים דיון יותר רציני, רק שלרביץ אין כח אליהם. מה שברור הוא שזה הווליום שבו רביץ מסוגלת בשלב הזה לקיים את הדיון הציבורי. חבל, אבל זאת כאמור זכותה. היא ציפור מיוחדת יהודית רביץ, והיא באמת יוצרת טובה וחשובה. והיא כנראה לא תהפוך לאדם שישנה תפיסות בחברה הישראלית לגבי לסביות. אולי אני סתם ממהר ולא נותן לה עוד זמן, כמו שכולם אוהבים במקרה שלה. ואולי זאת מציאות שצריך להתרגל אליה. שרביץ לעולם לא תהיה אלן דג'נרס או אורנה בנאי או מליסה אתרידג'. מה שכן היא תמיד תהיה יודית רביץ. שזה לא מעט.