אני לא מופתע שכל פיד הפייסבוק שלי מתעסק כבר כמה ימים בנינט. כשהיא ביצעה מחדש את "ים של דמעות" במשרד הפרידה של קשת מערוץ 2, כל כך הסתחררתי שפשוט עצרתי את התמונה, הרצתי קצת לאחור וצילמתי עם הטלפון את הרגע שבו היא עושה פאוזה של כמה שניות לפני הפזמון, ואז שרה את הפזמון כולו. זה היה רגע טלוויזיוני מושלם. היה בו הכל. נוסטלגיה, יופי, בהירות, משהו מזוכך, מכשף.
נינט עצמה הייתה מהפנטת, באופן מחשמל. היא נראתה קצת כמו אודרי הפבורן ברגעי השיא שלה. בגיל 34, האישה הזאת הכי יפה שאפשר. הפנים שלה נראו מושלמות, ובעזרת איפור רך אפשר היה לטעות ולחשוב שזאת בכלל בובת חרסינה של נינט. העיניים שלה היו גדולות ופעורות, מזמינות את הצופה לצלול פנימה, והקול שלה היה חזק, בוטח וחד. לנינט תמיד היה קול נהדר, ובאותו ערב הוא היה עוד יותר נהדר. שמימי כזה. מלאכי.
אחרי שהסתיים השיר, לחצתי על "מיוט". ניגנתי לעצמי את השיר בסלולרי שוב ושוב ושוב, והתחלתי לחשוב על משפט יפה שאכתוב כשאעלה את הסרטון לאינסטגרם ולפייסבוק. בדרך כלל הפעולה הזאת לוקחת שנייה, היא כבר הפכה למשהו חצי אוטומטי. אבל הפעם משהו עצר אותי. ככל שהתעמקתי בזה יותר, מצאתי את עצמי מתעצב. המחשבה התחילה להתגבש, ואיתה שאלה שכזאת: איך זה יכול להיות שהזמרת החד פעמית הזאת, אינה "ה-זמרת" של ישראל? איך זה יכול להיות שעם כל היכולות האלה, הכישרון והיופי הזה, נינט טייב תקיים השבוע סבוב הופעות אקוסטי קטנטן, שגם בו הקהל יורכב מעיקר מאנשים שמעריצים את "נינט", ופחות מאנשים שבאמת אוהבים את המוזיקה שהקליטה בשנים שמאז אותו לילה בניצנים. זה כמעט לא נתפס. צפיתי בה שרה ולא יכולתי שלא להעביר שוב ושוב בראש את המילה "פספוס". אחר כך הצטרפה גם המילה "טרגדיה".
בסדר, יכול להיות ש"טרגדיה" היא מילה מעט קיצונית. אבל "פספוס" לא. איך שלא נסובב את זה, יש כאן פספוס ענק. שלנו, שלה, של הקוסמוס. יש כמובן נסבות מקלות. מה אני מנדנד? בכל זאת נינט בנתה לעצמה משפחה מקסימה. יש לה בעל אוהב ובת; היא החליטה בשלב מוקדם שסגנון המוזיקה שלה הוא רוק אינדי, והיא גרה עכשיו בלוס אנג'לס, באיזה ניסיון להביא את המוזיקה הזאת למיצוי; היא גם הוציאה אלבומים, ומנסה בכל הכוח להצליח עם הכיוון המוזיקלי שבחרה בו. הבעיה היא שנינט בחרה ברוק אלטרנטיבי בעידן שבו איש לא מעוניין יותר בז'נאר הזה. ורוב חובבי הז'אנר מצידם סימנו אותה באיקס בגלל שהתחילה את דרכה ב"כוכב נולד". מה שעוד יותר חבל, זה שבתור ישראלית אין לה כל כך יתרונות בשדה הזה. פי ג'י הארוויות גדלות איפשהו באנגליה, מה לעשות.
אולי לא כדאי להקשיב ללב כל הזמן
זה מין מלכוד כזה. האנשים שמעריצים אותה מהטלוויזיה היו שמחים לשמוע אותה שרה שירים הרבה יותר מיינסטרימיים - והאנשים שאוהבים את המוזיקה שהיא שרה, מתקשים להתרגל לזה שהיא שם. לרגע התחשק לי לכתוב: אולי שמישהו כבר ייתן לה דחיפה, יחזיר אותה לארץ, ויעזור לה להפיק אלבום כמו שצריך. משהו שיתחרה באלבומים הגדולים של ריטה וגלי עטרי, משהו שמתכתב במקביל עם יהודית רביץ ועם זהבה בן, עם חוה אלברשטיין ושרית חדד. משהו מסעיר שיערבב את כל הישראליות החדשה לכדי משהו נפלא?
אז נכון, היא תצטרך למצוא מפיק מוזיקלי, ותצטרך לקושש שירים, או להיעזר בכותבים שיכוונו את השירים שהיא עצמה כותבת. היא תצטרך להתמודד עם העובדה שהאנשים שאומרים "נינט" ועיניהם מצטעפות, הם כבר בני שלושים וארבעים. הנוער לסוגיו לא באמת יודע מי היא. אולי הוא זוכר אותה מפרסומות של "דלתא", ותיכף הוא יקבל אותה בפרסומת חדשה אחרת (אני מכיר את הוויז'ן של אנשי הפרסום, ההופעה של שלישי בלילה, תתרגם לקמפיין תוך רגע).
זה גם יהיה מאוד קשה לחזור עכשיו לישראל, לעזוב את העולם שהיא בנתה לעצמה כדי להפוך לזמרת מיינסטרים. יכול להיות שהיא עצמה, אם היא קוראת את השורות האלה, מעוותת את הפנים ואומרת "מה הנודניק הזה רוצה, לא נמאס להם? שיניחו לי כבר. יוסי, יאללה בוא חזרה לאל. איי". ובכל זאת. אני זוכר אותה פעם, לפני לא הרבה שנים במסעדת "ג'וז ולוז" המקורית, בשעת לילה מאוחרת על הפסנתר עם שלומי שבן, שרה נפלא שירים שכולנו מכירים. אני לא מציע לה להיות זמרת קאברים, אני באמת מכבד את הבחירות שלה, במיוחד שזה ברור שהיא הולכת עם הלב. אבל כשאני שב ומקשיב לביצוע החדש של "ים של דמעות", המילה היחידה שעוד מזמזמת לי במוח היא "פספוס". איזה פספוס. כל הכישרון הזה, כל הנתונים האלה, לא התרגמו בעשור האחרון אפילו לשיר אחד שהוא חלק ממחזור הדם הישראלי.
אז גם אם רוצים להיות מיוחדים, וללכת עם איזה לב, אפשר לפעמים לעצור ולבדוק מה העולם מציע, מה הוא יכול להציע, ובעיקר מה העולם היה שמח לקבל. לנסות למצוא איזה שביל זהב בין הרצונות הפרטיים, לנתונים האובייקטיבים שמסביב. זה כביכול מאוד אכזרי להגיד לאמן: שמע, אתה מפספס. אתה הולך באיזו דרך שלא מעניינת רבים. הרי אנחנו אמורים לכבד את האמת האמנותית שלו, את הרצון הפנימי שלו. אמורים לקוות בשבילו או בשבילה שיום אחד זה יתממש ובגדול.
אבל בינתיים השנים עוברות, וכשאתה רואה את נינט יפה כל כך, ושומע את הקול הנהדר הזה, אין דרך לא להתעצב על כל מה שהיא לא עושה. אולי זה בכלל לא ענייני. ומה בכלל אני מייעץ לה מה לעשות. היא בן אדם מבוגר. אם זה מתאים לי סבבה, אם לא, אני סתם אמור ללכת לעזאזל. ובכל זאת, אני מרגיש שיש כאן פספוס. שלנו, אבל גם שלה.