יש המון רגעים מרגשים במופע המושקע והענק שארגן לפני שבוע ה-BBC לכבוד 60 שנה לאירוויזיון. אלה לא רגעים מרגשים בצחוק, או בהפוך על הפוך, או כדאחקה. אלה לא רגעים שאתה צוחק על הרגש שעולה מהם, אלא רגעים מרגשים נטו. למשל כשעולה לבמה להקת "אחוות האדם" ומבצעת בקסם את השיר האלמותי "Save your Kisses for me".
זה שיר פופ קלאסי, בן כמעט ארבעים שנה. "אחוות האדם" היו במקור מין חיקוי של להקת "אבבא". שני גברים ושתי נשים, עם שירים קלילים והעמדות חמודות. השיר עצמו הוא שיר אהבה של אב לבתו בת השלוש. זה לא מתוחכם או רב רובדי. אבל זה מושלם. וכוחה של אמנות הוא היכולת שלה להשתמר לאורך זמן ולהפוך לדבר עצמו. גם אם במקור היא הייתה סוג של חיקוי למשהו אחר.
בשנת 1976היו המבצעים בני קצת פחות משלושים. הסולן מרטין לי, שהתחתן לימים עם הבלונדינית מהלהקה וחי איתה עד היום, הוא כיום בן 66. כשהוא עולה לבמה ושר את השיר הזה, כולל ההעמדה המקורית, הקול שלו במיטבו, הזמן עומד מלכת, והשיר הפשוט הופך ליצירה מענגת שאין כדוגמתה. וזה עוד כלום לעומת הרגעים המשמעותיים באמת כמו ההופעה המשותפת של דנה אינטרנשיונל וקונצ'יטה וורסט, אבל לזה עוד נגיע.
מעצמה של ישראלים וכן, גם גייז
במלאת שישים שנה לאירויזיון אפשר כבר לסכם. המפעל הזה שהוקם כניסיון פוסט מלחמת העולם השנייה לחבר בין חלקי אירופה השונים, הצליח מעבר למשוער. נכון, לעיתים הוא נלעג, והרבה פעמים מתייחסים אליו כאל קרקס שעבר זמנו, אבל הוא אמנות טובה וחשובה, לא פחות משום דבר אחר. כולל השירים המגוחכים והפתטיים. מידי שנה יש לפחות חמישה כאלה. כולל הדרך שבה קטעי אירוויזיון ישנים מתעדים את מהלך הזמן. הכל הופך בסופו של דבר לבעל ערך אמנותי. כי הצליל הזה, הפאן-אירופי, או פאן-משהו שנוצר סביב התחרות, והדרך שבה היא מתפקדת כמעין ועידה אירופית שנתית של כל עממי המערב (שאינם באמריקה), היא יותר מסתם קוריוז.
אני מניח שהמופע הזה של 60 שנות אירוויזיון היה יכול להיות גם מחריד ומדכא. אבל האנגלים וה-BBC, שבאמת אוהבים את האירוויזיון ומבינים את הדי.אן.איי של התחרות, הצליחו להוסיף אווירה של טוב טעם, ולזכך את מה שטוב וגם את מה שמופרך, לכדי שעתיים טלוויזיוניות מפעימות. לא פחות. השיק האנגלי, איפשר גם לדמויות כמו ג'וני לוגאן, מישהו שהיה באייטיז זמר בלדות חתיך, והיום הוא גבר בן 60 עם שיזוף מוגזם וטעם מחריד בלבוש להפוך את שלוש דקות התהילה המחודשות שלו למשהו נוגע ללב ולגמרי לא פתטי.
התחרות הזאת שינתה את פניה בכל עשור, והיא גם משקפת את מה שקרה באירופה בתקופות האלה מבחינת אופנות מוזיקה. זה לא רק התסרוקות הגרועות של האייטיז. זה כל המוטיבציות שהובילו יוצרים בעשור ההוא ובכל עשור. האירוויזיון אולי לא השתתף במהפכת הPאנק ואחר כך במהפכת ההיפ הופ. אבל ההדים שלהן חדרו אל התחרות באופן שבו הן השתלבו בתרבות העממית הכללית של אירופה. גם אם חלק מהניסיונות הגיעו באופן טבעי למקום האחרון.
הדבר השני הוא הקשר העמוק של הקהילה הגאה לתחרות, שהפכה עם השנים לדרך שבה מתקשרים ביניהם הומואים בכל אירופה. הניחוח הקמפי, טראשי, אתם מכירים את המילים, הפך את התחרות מזוהה מאוד גייזאות. גם אם בעידן החדש דווקא רבים מההומואים מנסים להתנער מהקשר הזה, שנראה להם מעט מלעיג. אין זה מקרה שגם דנה אינטרנשיונל בשנת 1998 וגם קונצ'יטה וורסט ב-2014 סימנו שינויים מגדריים גורפים, ובאופן שבו מוטמעים שינויי המגדר האלה בדעת הקהל.
שתי הגברות הנכבדות, זאת עם הנוצות וזאת עם הזקן, נבחרו להוביל את קטע הסיום, כשהן שרות במקומן של שתי הסולניות המיתולוגיות של להקת אבבא, את "ווטרלו" שפתח את הקריירה של הלהקה ההיא. אם זו אינה אמירה פוליטית, אז גם צעקות הבוז שספג הנציג הרוסי במופע, ונוקו ממנו בעריכה, הן לא פוליטיקה. שלא לדבר על כמה שהן היו מקסימות ביחד.
מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה והאהובה ביותר, הנקודה הישראלית. המופע הזה מדגיש את העובדה שמבחינת אירוויזיון - ישראל היא אכן מעצמה. כדי לייצג את ספרד וצרפת, נאלצו לחבר קטעי שירים. איטליה לא יוצגה בכלל. ואילו ישראל יוצגה לאורך הערב הזה בכבוד מלכים. דנה שרה את "דיווה", והופיעה כאמור כסולנית בשיר הסיום. השיר "הללויה" בגרסה מתוקה באנגלית וצרפתית ששרה אן מארי דויד הזכורה לטוב גם הוא היה חלק ממופע הסיום. וחוץ מזה הוצגו בקליפים קצרים ובאהדה גדולה גם "אבניבי" וגם "שמייח" של להקת פינג פונג, שבארץ עדין יש רבים מידי ששונאים אותו שלא לצורך.
ישראל הפכה למעצמת אירויזיון גם בגלל הצורך שלנו להוכיח לכל העמים, אבל גם בגלל הרצון הכן לפרוץ את גבולות הטריטוריה הקטנטנה שבה אנחנו צריכים להסתפק. זה נכון שמעטים הם היוצרים המקומיים החשובים שהגיעו לתחרות בשיא תהילתם (ריטה) ומעטים עוד יותר גם הצליחו איכשהו לצאת מזה בשלום (שרית חדד), אבל אף אחד, כולל עפרה חזה, לא באמת הצליח להפוך את התחרות לקרש קפיצה. כולל לא שירי מימון שנתנה את ההופעה הישראלית המוצלחת מאז דנה אינטרנשיונל, וכולל בועז מעודה שהיה בעמדת זינוק לקריירה מזרח אירופית ולא באמת מימש אותה.
בשנים האחרונות נהוג לחשוב שהמשחק מכור, והסיכוי של ישראל להתבלט כמעט ולא קיים. אבל דווקא השנה עושה רושם שהעניין עשוי מעט להשתנות. השיר של נדב ג'דג' הוא מהמוצלחים שנרקחו כאן. ואם יושקעו הכסף הנכון והאנרגיה הנכונה בקידומו, יש סיכוי שנהיה לפחות בין הראשונים. השיר שכתב דורון מדלי, מחזיר אותנו לנקודת הזינוק. זה להיט דאנס עם טאץ' טורקי, שמזכיר קצת את השירים שטורקיה זכתה איתם בתחרות לפני עשור. הוא מדלג מעל הסכסוך המזרח תיכוני בכך שהוא מזמין את המאזינים לתל אביב, ולא חלילה לירושלים. והוא בעיקר שיר דאנס משובח, שיהפוך עם הזמן ללהיט ישראלי.
אני מזמין אתכם לצפות בשידור התחרות בערוץ הראשון, במוצאי שבת בעשר. זו לא צפייה לבעלי פרצוף חמוץ, ואנשים שאינם אוהבים נוסטלגיה. זו גם לא צפייה שבנויה לציניות. צריך לראות את התחרות הזאת כמו שהיא. מין ניסיון מעט ילדותי של האירופאים לייצר לעצמם איזה קו מוזיקלי אחיד שמחבר בין כל העממים השונים של היבשת באווירה של תחרות חיובית. אני חושב שהניסיון הזה הצליח, ולמעלה מזה.