תל אביב של תחילת שנות ה-80 הייתה קצת פרובינציאלית. לא העיר שאנחנו מכירים היום, שבכל העולם חושבים שהיא הדבר הכי קול והכי גיי, שבמסעדות שלה מגישים את האוכל הכי מתוחכם ושברחובותיה צועדים אנשים מסעירים עם אנרגיות שאין בשום מקום. היא הייתה קטנה ומאוד לא זוהרת, רחוקה שנות אור מלונדון, פריז וניו יורק.
הייתי אז חייל משוחרר, מהגר צעיר מחדרה שחלם על העולם הגדול, וחיפשתי חברים שאפשר יהיה לבנות איתם קיום יותר קוסמופוליטי. ככה פגשתי את האחיות בשמת וכומי כרמון, שבדיוק חזרו מאמסטרדם. כומי גרה שם הרבה שנים, ניהלה חנות בגדים באזור של ההומואים, בשמת חזרה אחרי שחייתה איתה שם שנה. שתיהן הקסימו אותי כי היה להן ניחוח של חו"ל, מין אלגנטיות כזאת. כומי אהבה מוזיקה שחורה וידעה לרקוד כמו במועדונים של אמסטרדם; בשמת עם השיער השחור המפואר שלה, עיני התכלת והליפסטיק האדום, הייתה אחת שהאוויר זז כשהיא נכנסה לחדר. הוריהן אולי היו קיבוצניקים (יש להן עוד אחות קטנה ומוצלחת בשם לילך), אבל הן היו נערות הכרך.
די מהר הפכנו לחבורה גדולה שכללה אנשים כמו יוסי סוכרי ואופיר שפס, בנו של מי שהיה אז המנהל המיתולוגי של מוזיאון תל אביב. כשנוסד מועדון הפינגווין בגלגול הראשון שלו היה לנו פתאום גם בית לבלות בו והרגשנו נועזים ושונים. לפני הבילוי שמנו פס שחור בעין וג'ל בשיער, ונעלנו מגפי זמש קצרים ומחודדים בסגנון רובין הוד כמו חברי להקות הניו-ווייב שהערצנו.
באותן שנים עבדתי בעיתון "העיר" ובדיוק התפנתה משרה שנחשבה יוקרתית, הפקת מדריך האירועים השבועי שנקרא "חלק 2". סידרתי לבשמת את הג'וב וככה יצא שבבקרים חלקנו חלל עבודה ובערבים היינו יוצאים לפתיחות חגיגיות, הקרנות של סרטים חדשים ומופעי פרינג'. על הדרך נהיינו חברים ממש טובים.
בשמת ניהלה קריירה יפה ומגוונת. היא למדה קולנוע, עבדה במחלקה הבינלאומית של חברת התקליטים "הליקון" ואז עברה לטלוויזיה, שם עבדה בין היתר בערוץ הילדים בימי הזוהר שלו. לאחר מכן הקימה את ערוץ האוכל, ערוץ הטיולים, ערוץ הבריאות - והיהלום שבכתר, ערוץ החיים הטובים. בכל מקום השאירה חותם כאדם יצירתי, ישיר ונטול בולשיט, אחת שכיף שיש לך אותה בסביבה.
במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בשמת פגשה אחד בשם איתן פוקס והכירה ביננו. כך נהפכה לאדם שאני חייב לו את המשפחה שלי. הגל השני בחייה הוא גל הדני, המתופף של אתניקס, שנישא לה והביא איתה לעולם שלושה ילדים. בשמת התנפלה על ההורות באותה עוצמה שבה טרפה את הקריירה, ניסתה להצטיין גם כאן וגם כאן, וגם כבת זוגו של גל.
היא תמיד אהבה איזון, תמיד דאגה ליצור תחושה טובה של הרמוניה. לפני שנתיים, כשהודיעה לי שהחליטה לכתוב ספר בשם "מאוזנת" שיגולל את סיפורה האישי לצד תובנות על איזון השילוש זוגיות-הורות-קריירה, זה נשמע לי צעד הגיוני ומתבקש. כדי להתפנות לכתיבה היא הרימה הדסטארט והצליחה בקלות לגייס את הכסף הנדרש; רבים מהאנשים שעבדו איתה לאורך הדרך שמחו להצטרף למסע שלה.
עכשיו הספר מוכן. בשמת מייעדת אותו לנשים, ובמיוחד את העצות שמפוזרות בתוכו. כמו שהיא אומרת, "אני מקווה שמלא נשים יקראו אותו, כי אני חושבת שהן יכולות לקחת ממנו משהו לחיים שלהן. אני אומרת, תפסיקו להסתיר, תפסיקו לשחק. תהיו אותנטיות. תגידו את האמת וזה יעשה לכן רק טוב. כל אחת יכולה להיות גם הכי הכי טובה, גם הבת זוג הכי טובה וגם אשת קריירה מצליחה. צריך רק לרצות".
"נתתי לתהליך להתנהל כדי שלא אבכה כשאגיע לרבנות"
לפני חודשיים, כשהתקרב מועד פרסום הספר, קבענו פגישה אחרי שלא התראינו זמן רב. בשמת הראתה לי את העטיפה, עבודה של הצלמת מירי דווידוביץ' מאמצע שנות ה-80 שהופיעה בשעתו במדור האופנה של "העיר". רואים בו את בשמת לצד מי שהיה אז בן זוגה, בני נדיבי, ואת הרגל של אחותה נשלחת מהספסל האחורי. זאת תמונה שאני מאוד אוהב, כי היא מתעדת בעיניי רגע שבו תל אביב התחילה ליישר קו עם העולם. ככה בדיוק נראו בזמן ההוא תמונות אופנה ב"אינטרויוו" של אנדי וורהול. עותק ממוסגר שלה תלוי אצלי בבית והיא תמיד ממלאת אותי בזיכרונות נעימים.
אחרי שהעלינו זיכרונות, בשמת הטילה פצצה: "גל ואני נפרדנו לפני כמה חודשים. אנחנו מתגרשים". מעבר לדרמה הגדולה כשלעצמה, מיד הבנתי שזה עלול לשמוט את הקרקע מתחת לספר. אבל בושם – ככה החברים קוראים לה - הרגיעה אותי. "הוספתי פרק סוגר לספר. תיארתי מה קרה ואני עדיין מאמינה שאני מאוזנת".
למה בכלל הרגשת צורך לספר את הסיפור שלך?
"האמת היא שמאוד התלבטתי. זה ספר שמבוסס על יומנים אישיים שלי, ואני אדם מאוד פרטי בדרך כלל. אבל הרגשתי שממקום אותנטי ואישי אוכל להעביר את המסר שלי, והיה לי חשוב לי להעביר אותו. כל החיים ראיתי סביבי נשים וזה תמיד אותו מאבק: ילדים, זוגיות, קריירה. קודם כל זה משולש, לא כמו שנוטים להגיד 'משוואה של בית מול קריירה'. ונשים נוטות לוותר, לחשוב שלא מגיע להן לממש את כל השלושה. אז בדרך כלל הן מוותרות על קריירה מסודרת ותחרותית".
ומה בעצם המסר?
"שכל אישה יכולה לממש את עצמה. היא לא צריכה לוותר - לא על זוגיות, לא על קריירה ובטח לא על ילדים".
הספר אומר שבמקרה שלך זה בא ממך - הרצון להצליח בעבודה, לנהל קריירה.
"תראה, היו לי תנאים מקלים. בעלי היה מוזיקאי, אז היה טיפה יותר קל לוגיסטית כי השעות שלו אחרות. אבל זה היה קורה בכל מקרה, כי היה לי חשוב שתהיה לי קריירה, הכנסה. שיהיה לי מימוש. אני אדם שחשוב לו ללכת בבוקר לעבודה".
למה זה חשוב?
"זה פשוט צורך. בשנה האחרונה, עם כל מה שעברתי בחיי האישיים, העבודה הייתה מקור לשפיות. בגלל הספר עבדתי בחצי משרה, ועדיין, לקום בבוקר וללכת לעבודה כשיש משבר - זה משאיר אותך שפויה. את תורמת, את מתפרנסת. את קיימת".
אז כתבת ספר על ההגעה שלך לאיזון מלא בחיים לקראת אמצע העשור השישי לחייך, ואז לפתע חייך התפרקו.
"זאת הייתה טלטלה גדולה, לא רק של חיי הרגש אלא של כל המשפחה, כל העוגנים שלי. זה גם הבהיל אותי, כי עלתה פתאום השאלה איך אני יכולה לעמוד מאחורי מה שאני אומרת. איך 'מאוזנת' מסתדר עם מה שקרה לך?".
איך באמת?
"הבנתי שהאיזון האמיתי שלי הוא פנימי ולא תלוי בשום דבר. לא בבעל, לא בעבודה ואפילו לא בילדים. רק בבפנים שלי, באיך שאני מגיבה לחיים. וזה מאוד חיזק אותי. בהתחלה טבעתי, אני מודה. אבל כשהתחלתי לעלות בחזרה, הבנתי שהכל יהיה בסדר".
_Ohovski_400_More_i.jpg "אוחובסקי (צילום: Moshe ShaiFLASH90)")
אבל אז צריך להתחיל מחדש.
"ברור, אבל החיים לא התפרקו: הם השתנו, וזה ההבדל. העולם היום שונה. תראה את עולם העבודה, אנשים מתנהלים לגמרי אחרת מפעם. צריך לזוז מתפקיד לתפקיד כל הזמן, ממקום עבודה למקום עבודה. או לאלתר, בבוקר את מורה, בערב יש לך חנות תכשיטים. אותו הדבר בזוגיות, יש המון שנים לחיות ביחד וזה לא קל".
מה בעצם קרה לנישואים שלכם?
"בשלב מסוים הבנתי שבעלי עובר תהליך עם עצמו ואני לא יכולה לעזור. שנים הייתי זאת שעוזרת לו להבין מה הוא עובר, הייתי עושה הכל כדי לתקן, ופתאום הבנתי שאין מה לתקן. שאת המשבר הזה הוא צריך לתקן לבד. לכן שחררתי, עם כל הכאב וכל האובדן. זה מפחיד וזה תהליך ארוך, לא כל האסימונים נופלים בבת אחת, אבל דווקא ההחלטה לשחרר הייתה מיידית. הבנתי שזהו, 27 שנים ביחד, צריך ללכת הלאה. עברנו משברים כמו כולם, טיפלנו, התאהבנו מחדש. עברנו הרבה דברים נפלאים והכאב היה גדול, אבל בסופו של דבר נתתי לתהליך להתנהל כדי שלא אבכה כשאגיע לרבנות. וזה מה שהיה".
מה אמרו הילדים?
"הם היו מספיק גדולים להבין שזה שלנו ולא נגדם והם התנהגו מאוד יפה, בבגרות".
חזרת לשוק הדייטינג?
"לא, עוד לא היה לי כוח וזמן לזה. הייתי נורא עסוקה השנה. לכתוב ספר, לערוך אותו, לדאוג שהוא יודפס - זה המון עבודה. ונתתי לעצמי את הזמן להיפרד, להתאבל, לסיים. לסגור את כל הקצוות לפני שאני ממשיכה. כמו שאמרתי לחברות, קודם נסיים את זה ואז אתפנה לאהבה חדשה".
מה את מדמיינת?
"אהבה גדולה, אחרת לגמרי, בלי ילדים. זה נורא קריטי. זאת תהיה אהבה גדולה שלא תלויה בשום דבר אחר".
מה המסקנות שלך על זוגיות?
"חייתי שלושה עשורים בזוגיות וזה תמיד מסתורי בעיניי, דבר טבעי שהוא נגד הטבע. זאת הדרך ללדת ילדים, וזה הטבע, אבל לחיות עם אותו גבר שלושים שנה, לישון רק איתו - זה גם מאתגר. יש עבודת שימור".
איך משמרים?
"צריך אהבה גדולה. נשארים ביחד לא כי נוח, לא כי יש כסף. הסיבה היחידה היא אהבה טהורה".
זאת תשובה של אנשים לא עשירים.
"אולי, אבל לא הייתי מתחתנת עם מישהו רק בשביל כסף".
הספר בחוץ. מה את רוצה שיקרה עכשיו?
"אני רוצה שהמון נשים יקראו את הספר ואני מרגישה בשלה להתחיל להעביר הרצאות. אני בת 55, יש לי המון ניסיון וידע ואני חושבת שאני יכולה להעצים נשים. זאת נראית לי מטרה מצוינת".
את "מאוזנת" אפשר לרכוש באתרי הספרים הדיגיטליים ובאתר של בשמת כרמון הדני, www.meuzenet.co.il