פחות ממאה בשנה – זה מספר התינוקות חסרי הבית בישראל. חוץ מהם יש עוד כמאה ילדים גדולים יותר שמחכים למשפחה שתאמץ אותם. גם זה מספר קטן מאוד. לא זו הסיבה שהסערה סביב עמדת המדינה נגד אימוץ בידי זוגות גאים פרצה השבוע בעוצמה גדולה כל כך.
סערת האימוץ הוציאה מהארון מלחמה הרבה יותר גדולה – לשוויון אמיתי, להפסקת האפליה הממוסדת, להכרה בכך שלהט"בים אינם פגומים להקמת משפחות והורות. החידוש הפעם הוא שגם הדור הצעיר של הישראלים, להט"בים וסטרייטים – מהראל סקעת, דרך כוכב הילדים דניאל מורשת ועד האיש הלוהט בישראל, סטטיק של בן אל – מבינים שזה לא בא יותר בחשבון.
כבר עשרים שנה לפחות שקהילת הלהט"ב נלחמת בפול ווליום על הכרה מלאה. המאבק הזה עולה כל פעם צעד, בדרך כלל מול אמירות חשוכות או מעשים חשוכים. והאמת היא שהיה נראה שהוא מתקדם די יפה, גם במיינסטרים. רק לפני שלוש שנים "יש עתיד" (שעוד הייתה בקואליציה) ניסתה להוביל מהלך חקיקה רחב היקף לטובת הקהילה, ראש הממשלה התחיל להשוויץ בנו על במת האו"ם, ושרי ליכוד החלו לפקוד את מצעד הגאווה.
לרגע היה נדמה לי שהגענו למנוחה ולנחלה. זה לא שהייתי נאיבי או אופטימי מדי או זחוח, אבל היה משהו באווירה הכללית. מצד אחד תל אביב ולצידה עוד ועוד ערים קטנות עם מצעדי גאווה וקהילות שצומחות בפריפריה, ומהעבר השני משהו בפוליטיקה שנתן את התחושה שכולם מבינים שצריך סוף סוף להפוך את חברי הקהילה, שאחד מהם הפך קצת אחר כך לח"כ מטעם הליכוד, לשווים.
אבל בסיבוב הנוכחי התברר שאף אחד בשלטון לא באמת רוצה לעזור, ושכוחות החושך הרימו את הראש. ולא, אלה לא החרדים, אלא דווקא הפקידים העתיקים והשמרנים של משרדי הממשלה. כך התברר במשבר המימון לארגון הנוער הגאה בדצמבר, וכך מתברר עכשיו. אישה בשם אורנה הירשפלד, האחראית על האימוץ במשרד הרווחה, היא הנבל האמיתי בסיפור הזה. לא ששר הרווחה ושרת המשפטים הם צדיקים, אבל הם לא אלה שיזמו את התגובה המסריחה של הממשלה. אנשי הפרקליטות שהעבירו את התגובה הזאת, ולא הרימו קול זעקה ואפילו לא גבה, הם מנוולים לא פחות.
התגובה הזאת פגעה בנקודה רגישה של הרבה, הרבה מאוד אנשים – בכל אגף של הקהילה. אפשר לטעון שהדבר הכי חשוב שקורה בקהילה שלנו בשנתיים האחרונות הוא המהפכה הטרנסית: מהלך שבו הקבוצה החלשה מכולן לוקחת אחריות על חייה, תופסת את מרכז הבמה, ובעיקר מנהלת מאבק מפואר, פנימה והחוצה, שההצלחה שלו מדהימה ומרגשת. אבל המהפכה הטרנסית היא עדיין ספציפית, חלק מהמאבק הגדול. גם הקהילה הזאת רוצה בסוף היום שייתנו לה לגדל משפחה, וגם אם לא – שלא יפסלו אותה לעניין הזה.
הבאתם לנו את הסעיף
עד שייזכרו בכנסת לתקן את החוקים, יש מציאות. ובמציאות הזאת ההומואים והלסביות מתרבים בשנים האחרונות כמו שפנים. בהורות משותפת, בפונדקאות, בכל דרך אפשרית. הכמויות הולכות ונהיות מאסיביות. ולכן, כשאיזו אורנה הירשפלד, מודיעה שמשפחה להט"בית היא לא משפחה טובה, יש כבר קהל מספיק גדול שיעמד על הרגלים האחוריות ויצעק "עד כאן".
זה בעצם מה שקרה השבוע. נשבר לנו. באטימות וברשעות שלהם הצליחו משרד המשפטים ומשרד הרווחה להביא לנו את הסעיף. לשמחתנו, יש בישראל מספיק אנשים שמבינים את זה. רק לפני שבועיים שני הומואים מקסימים, בוגרי ישיבות, התחתנו בירושלים בקול גדול, כשכל בני המשפחות המורחבות חוגגים איתם. רק לפני חודש פרסם הארגון הדתי "חברותא" פוסטר מקסים ובו להט"בים דתיים שהצטלמו עם קרובי משפחתם. המשפט הישן והטוב "אנחנו בכל מקום" חוזר עכשיו למרכז התמונה. ולכן, כשעלתה הצעקה, היא הגיעה הפעם מאוד רחוק ומאוד חזק.
ויש גם דור צעיר וחדש, שממש לא מבין מה הבעיה. אלה אנשים שגדלו בעולם מלא דמויות להט"ביות בטלוויזיה ובחיים, שמכירים יחידים, זוגות ומשפחות. שלא ממש הכירו תקופות שבהן להט"בים נחשבו מוקצים. הם באמת לא מבינים איך זה יכול להיות. זה היה הרקע לתגובה החזקה והמפתיעה של השבוע, מצדו של לירז "סטטיק" רוסו, צעיר מאומץ בעצמו. בעולם שהוא חי בו, דברים כאלה פשוט לא יכולים להיות.
אז עכשיו שר הרווחה חיים כץ מנסה להרגיע שיהיה בסדר, אבל בואו נראה מה יקרה בעוד חודש וחצי, כשהמשרד שלו יצטרך להגיש לבג"ץ תגובה נוספת. בינתיים תהיה פה מחאה המונית וכועסת מאוד, שתפיל עוד כמה חומות. כי זה לא סתם נראה הפעם יותר גדול ויותר חזק. זה באמת ככה. גם כשלא נכנסים יותר מדי לפרטים מבינים שהדיון הוא על שוויון אמיתי. שזהו רגע בזמן שבו מספיק אנשים נעמדים על הרגליים האחוריות וצועקים: הומואים, לסביות, טרנסים, ביסקסואלים ושאר חברי הקהילה הם לא אזרחים סוג ב', ולא יסכימו להיות אזרחים סוג ב'. ומי שלא מבין את זה במילים יפות, יבין את זה בצעקות.