אין דרך אחרת לתאר את זה: ענת וקסמן אמרה בטלוויזיה דברים מחורבנים. דווקא היא, שבאה מעולמות התאטרון והאמנות, צריכה לדעת שלהגיד "הם" זה כמו להגיד "שמאלני מסריח" או "יהודי מסריח" או "הומו מסריח", ושגם החיקוים של מזרחיות שצועקות "רק ביבי", כאילו צעקו "רק ג'סטין ביבר", הם גזענות, ולא משנה כמה עיראקית אמא שלך.
אני גם חושב שוקסמן, שאני מכיר הרבה שנים ואוהב באופן אישי, הייתה צריכה להתנצל. לא להסביר, ולא לבאר ולא לתרץ. היא הייתה צריכה לתפוס את הראש, להבין שהדברים שלה נשמעו זוועה, ושהדבר היחיד הראוי במקרה הזה הוא התנצלות כנה ואמיתית, של מי שהבין שעשה טעות.
אני לא יודע אם דני קושמרו, יוצר הסרט "שתי מדינות, עם אחד", הוא ימני או שמאלני. מה שבטוח זה שהסרט שלו היה בנוי כולו סביב הניסיון למצוא את השמאלני הפריווילגי המשלשל מהפה. במילים פשוטות: את הגרבוז הבא.
אם יש שני עמים, ויש באמת צורך להציג אותם באופן שווה, למה לא היה בתכנית איזה ימני שמדבר לא תקין? לא נעשה שום ניסיון רציני למצוא מקבילה בצד הימני, מישהו שיגיד "עכשיו נזרוק את הסמלנים הבוגדים לים". כאילו שחסרים כאלה, אפילו בתקשורת. אבל מול וקסמן הופיע אלירז שדה, שועל מנוסה עם קסם אישי רב, שלא יגיד מילה אחת לא יפה על שום דבר בעולם. בנוסף היה לנו מתנחל תרבותי ומשכיל, שהסביר במתיקות שפתיים את ההסבר המשונה מכולם: הימין בשלטון, אבל הוא לא באמת שולט, כי התקשורת השמאלנית שולטת בו. לא המציאות, ארצות הברית, יחסי הכוחות בעולם, או סתם ההיגיון של רבין ואריק שרון, גרמו להם לחתוך שמאלה ולנסות להשיג הסדר מדיני עם הפלסטינים - זאת התקשורת. ומי זה התקשורת? עמית סגל? אראל סגל? חנוך דאום? אורית נבון? לא. ענת וקסמן.
קצת כמו שריפה באינטרנט, הסרט של קושמרו היה בסך הכל פלטפורמה שהשתמשה בענת וקסמן כדי לעשות סקנדל. יש טענה שוקסמן הוזהרה, שהיא ידעה שהדברים שאמרה נפיצים. אבל קושמרו לא יכול להתחבא מאחורי הדברים שלה. אם היא אמרה אותם בכוונה, היא אינה שונה מאמיר חצרוני, שהוזמן לאולפן כדי שיגרשו אותו. וקסמן היא לא פוליטיקאית. היא לא נאמה בכיכר. היא הוזמנה לראיון עם מגיש חדשות מכובד. ובראיון הזה היא מדברת כמו שבן אדם מדבר - בחצאי משפטים, באופן מעט מופשט. האוזן של קושמרו, עיתונאי חדשות מיומן ביותר, ודאי קלטה מיד את הדברים. וכאן הוא יכול היה לבחור. והוא בחר. קושמרו לא הטיח בוקסמן "אלה אמירות גזעניות" וביקש ממנה להגיב. להפך. הוא הקשיב באמפטיה, עשה פרצוף סימפטי, ונתן לוקסמן להסתבך בדברים של עצמה. זו טקטיקה שמתאימה לראיון עם ראש הממשלה. בראיון עם שחקנית תאטרון, הטריק הזה מקבל משמעות אחרת.
בנוסף, יום לפני השידור הוחלט לפרסם את דבריה של וקסמן בלבד, מחוץ להקשר. ההקדמה שלה, שבה היא אומרת "לפני הכל, אני מבית ימני, ואני חצי מזרחית" - נחתכה. הדברים האלה לא היו תגובה מאוחרת. הם נאמרו במבוא לדבריה. גם אם זה לא תירוץ, אם היינו שומעים את דבריה במלואם הם היו נשמעים אחרת, וכל הויכוח הציבורי היה שונה.
וזה, בעצם, מה שכל כך מאכזב. רוצים לעשות סרט דוקומנטרי על הבחירות? תעשו! בכיף! אבל אל תלכו על הטריק הכי זול בספר. אל תחפשו את הגרבוז הבא, שלא מבין שהשיח השתנה ויגיד כמה משפטים שיעשו סקנדל.
יש בשמאל תסכול אמיתי. יש קהל לא קטן, של אנשים טובים, שלא מצליח להבין איך ייתכן שאנשים משכבות חלשות נוהים שוב ושוב אחרי מי שמחרבן את מצבם הכלכלי. זה שיח מעט מיושן - אנשים רציניים צריכים להבין שיש סיבות מורכבות לכך שבסוף היום היד שוב נשלחת אל הפתק של מחל. אבל זה דיון מעניין, ולפחות שליש מהציבור הישראלי, שהצביע מרצ או עבודה, מקיים אותו כל הזמן.
הדיון הזה הופיע גם בסרט של קושמרו. בקטע הכי טוב בסרט, בקיבוץ ניר עם, ישבו האשכנזים הוותיקים בני הקיבוץ מול החתן המרוקאי שהצטרף אליו, וניהלו את הדיון העצוב על שמאל וימין תחת איומי הקסאם. החתן המרוקאי ניסה בעדינות להסביר להם את הכאב של בני עיירות הפיתוח. הם הקשיבו, אבל כמו הרבה אשכנזים, ממש לא הבינו. "אנחנו השקענו בחינוך" הם הטיחו בו באטימות המפ"איניקית המפורסמת. אבל זה היה דיון ניואנסי, קטן, לא מתלהם, של אנשים לא מפורסמים, ולכן הוא נשאר בשוליים. אני בטוח שגם חלק מצופי הסרט, שחיכו לדם ולאש, לא הבחינו בו.
אז אני באמת לא מצדיק את ענת וקסמן. אני חושב שהגיע הזמן שאנשים שהצביעו, כמוני, למרצ, וגם למחנה הציוני וליאיר לפיד, יבינו שאי אפשר להאשים אנשים בכך שהצביעו ליכוד, ולהתנהג אליהם כאל טיפשים חסרי הבנה. אבל נדמה לי שהאנשים שבאים מהמחנה שלי, או לפחות מבינים היטב את שפתו, ובוחרים לארגן לוקסמן עלייה למוקד רק בשביל כמה טפיחות על השכם - גרועים ממנה בהרבה.