הגיל שאפשר להתחיל

תשמעו סיפור. לחברים שלנו שגרים כבר שנים בארצות הברית, יש בן חמוד בשם תום שהוא כעת בן 7. כבר בגיל ארבע הוא הבין שמכל הילדים והילדות בגן, הוא הכי אוהב את דיינה, ילדה מקסימה שגרה לא רחוק ממנו ואוהבת לשחק איתו בכל המשחקים. לשמחת כולם, ההורים שלה היו יהודים נחמדים, שהתידדו עם החברים שלנו ונהיה גם קשר בין המשפחות.

ערב אחד לפני שנה צלצלו ההורים של דיינה וביקשו לקפוץ לרגע, שזה לא כל כך נהוג באמריקה הלא ספונטנית. כשבאו הם הסבירו לחברים שלנו שדיינה הודיעה להם סופית שהיא רוצה להיות בן. לאחר התייעצות עם פסיכולוג והגננות, הוחלט שהיא תצא עכשיו לשבוע חופש מהגן, שבמהלכו יסבירו לכל ההורים והילדים את הסיטואציה החדשה, והיא תחזור בתור דין. השם שבחרה לעצמה.

החברים שלנו התנהגו מאוד יפה. הם היו קצת בהלם, אבל אמרו מיד שאם כך דיינה רוצה, אז ככה יהיה. ההורים של דין הסבירו שבאו לשיחה אישית, גם בגלל שדין הודיע להם שהכי חשוב לו זה שתום ימשיך להיות החבר הכי טוב שלו. בהמשך הם סיפרו יותר פרטים. התהליך התחיל בערך בגיל ארבע, כשדיינה הודיעה שהיא למעשה בן ורוצה להיות בן. בגן שלה, שהיה יהודי, היו שתי גננות מודרניות בסגנון צפון מזרח ארצות הברית שאמרו לה שאין בעיה, שתהיה מה שהיא רוצה. אבל הייתה גם גננת דתיה, שהסבירה לה שהיא בת, וכך ברא אותה האל וזהו. היא גם אמרה להורים שהם צריכים לטפל בזה. אז ההורים לא התבלבלו, לקחו את דיינה, והעבירו אותה לגן כללי, בסביבה יותר מתקדמת, שם היא פגשה גננות יותר פתוחות, ואת תום. וכך הבשיל לו התהליך באיטיות.

למחרת בבוקר העירו החברים שלנו את תום ולקחו אותו לשיחה. תום לא היה המום במיוחד. הוא אמר שהוא מאוד אוהב את דיינה כי היא "כיפית, וכיף לשחק איתה בכל דבר" ולכן הוא מסכים שהיא תהיה בן כמוהו. הוא ביקש, בחשש מסוים, שיסבירו לה שאם הוא מתבלבל פעם וקורא לה "דיינה", זה לא בכוונה ושהיא לא תעלב, כי יקח לו זמן להתרגל. אחר כך הוא חשב עוד קצת ולפתע אורו עיניו. "זה דווקא כיף מה שקרה" הוא אמר. מסתבר שהוא ודיינה מאוד אוהבים פוטבול וחלומם הגדול הוא כאשר יגיעו לגיל המתאים להצטרף כשחקנים לליגת ה-NFL. "עכשיו" הוא הסביר "אני ודין נוכל ללכת לשם ביחד! ולהיות שנינו שחקנים בקבוצה!!".

מאז עברה שנה. דיינה חזרה אחרי שבוע לגן בתור דין, מסופרת קצר ולבושה כמו בן. והילדים התרגלו אליה. תום ודין נשארו חברים הכי טובים והם משחקים ביחד לפחות פעם בשבוע זה אצל זה. מידי פעם תום שואל את הוריו שאלות על דיינה. מה יהיה כשהיא תגדל? ואם היא תהיה באמת אימא או אבא? התשובות שהוא מקבל מהוריו בדרך כלל מספקות אותו. לדין עצמו מחכים בחיים לא מעט אתגרים. אבל נדמה לי שהוא זכה בזוג הורים שיעזרו לו לעבור את באופן הכי פשוט שאפשר. ואולי חייו יהיו בסופו של דבר הרבה יותר רגילים ממה שאתם יכולים לדמיין כרגע.

נזכרתי בדין ותום השבוע, אחרי ששמעתי את דבריה של רבקה כהן, אישה ישראלית שסיפרה השבוע בועדת הכנסת למעמד האישה ושיויון מיגדרי באופן מעורר הערצה על הילדה שלה בת הארבע, שנולדה כזכר ולפני כמה חודשים הודיעה שהיא מעונינת להיות בת.

כהן, שהבינה במה מדובר, החליטה לעזור לה להפוך לבת שהיא רוצה להיות, אפשרה לה לבחור שם חדש ואז יצאה לעדכן את הגננות והעולם. הסיפור של רבקה הוא מעורר השראה כי במילים מאוד פשוטות היא הסבירה שאלמלא הכירה את הקהילה הטרנסית והיתה קשובה לאופציה הזאת, יתכן שהייתה אטומה לתהליך שעובר/ת הבן/בת שלה וגוזרת עליה סבל והתכנסות לתוך ארון פנימי של הרבה שנים. הידע שלה, והפתיחות, הם שאפשרו לה "להציל" את הילדה שלה.

אני לא אמשיך לעסוק בדיון עצמו, או בדברים הנהדרים שאמרה שם בל אגם, כי הדיון באופן טבעי, היה בקשיים ובצרכים המיוחדים של הקהילה המוחלשת הזאת. ובעיקר של נערות טרנסיות שנזרקות מהבית ואין להן לאן ללכת (אגב, הדיון בכנסת כנראה הזיז למישהו ונראה שיהיו בעקבותיו שינויים אמיתיים). אני דווקא רוצה להפנות את הזרקור אל כל ההורים שיש להם ילדים קטנים, ולשאול האם הם מבינים שיש אופציה כזאת, ושצריך לשים לב אליה. במילים אחרות, השאלה "מה תעשו אם הבן שלכם יהיה הומו?" או "מה תעשו אם הבת שלכם תהיה לסבית?" היא השאלה של אתמול. זאת השאלה שיותר ויותר אנשים בעולם עונים עליה בקלות יחסית, ש"יהיה בסדר, נקבל אותם". אלא שהעולם כל הזמן מתקדם והשאלה של היום היא "מה תעשו אם הילד שלכם רוצה להיות ילדה?" ובואו נודה באמת, זאת חתיכת שאלה גם אם אתה אדם פתוח ובאמת מוכן ללכת לקראת הרצונות של ילדיך.

עם יד על הלב, אני יודע שלהתחיל לחשוב על זה שהבן החמוד שלך רוצה בעצם להיות ילדה, זה ממש ממש קשה. אפשר כמובן להתחיל לשאול, מה פתאום עכשיו? האם לא מספיק שאנחנו פתוחים איכשהו לרעיון שהילד יהיה חד מיני? שיהיה מתמודד טרנס משגע באח הגדול? מה רוצים מאיתנו? אבל האמת היא שזה לא תלוי בכלל בהורים. מה שקרה בשנים האחרונות הוא שהנראות וההתחזקות של הקהילה הטרנסית איפשרה לסיפורים כאלה להישמע. רק לפני שנה התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה על בני נוער טרנסים, רובם בתל אביב. אבל לא צריך להיות מתל אביב. בל אגם לדוגמא, היא אחת כזאת שבגיל 15 אימא שלה הושיבה אותה בסלון בבת ים, הסבירה לה שהיא מבינה מה קורה ואפשרה לה לצאת לחיים חדשים וקלים בהרבה ממה שתוכנן. אולי זאת הסיבה שבגיל 30, היא הופכת ברגעים אלה ממש, לפנים החדשות של הקהילה שלה.

העניין הוא כאמור שהדברים מתחילים הרבה יותר מוקדם. בגיל הגן. בגיל שבו הילדים מתחילים להבין משהו על מגדור ומשהו על עצמם. ואני בטוח שההורים של ימינו, שכל כך קשובים לילדים שלהם, יודעים לזהות כשהילד שלהם אומר שהוא בעצם ילדה או להפך. ועם כל הקושי הכרוך בכך, הרי ההורים המודרניים מקדשים את הרצונות של הילדים שלהם ומבינים שברצונות האלה מאוד קשה להילחם. אז הנה שוב השאלה במלוא עוצמתה, מה אתם תעשו אם הילד החמוד שלכם בן החמש יגיד שהוא ילדה או אם הילדה המתוקה שלכם בת הארבע תודיע שהיא בן? אני יודע מה התשובה הנכונה. אני לא מזלזל בקושי שהיא מביאה איתה.