כוכב השבוע המיותר של התקשורת הישראלית הוא איש בשם רוני מרום, ראש המועצה המקומית מצפה רמון. לפני שבע שנים הוא ניצח בבחירות המקומיות את פלורה שושן, אחותו של עמיר פרץ, והפך למוכתר של העיירה הדרומית המיוחדת הזו. מרום השתחרר כמה שנים קודם מהצבא בדרגת אלוף משנה, מה שאומר הוא אולי גבר נאה וכריזמטי, אבל בצבא לא חשבו שהוא ראוי להיות אלוף או רמטכ"ל. כך או כך, באזרחות הוא הקים כרם ליד מצפה רמון ובהמשך החליט שהוא יהיה המנהיג החדש של האזור.
מצפה רמון היא סיפור מעניין. בסך הכל 5,000 איש גרים שם, חלקם מאוכלוסיות חלשות מאוד וחלקם מאוכלוסיות חזקות. העיירה שנדפקה כשפתחו בשעתו את כביש הערבה היא בעלת פוטנציאל תיירותי גבוה; היא הרי יושבת מעל המכתש היפהפה, יש בה מצפה כוכבים, וכולכם שמעתם על מלון "בראשית". מגוש דן מתקיימת לשם הגירה על בסיס קבוע; משרד הפרסום "מקאן" הקים שם בשעתו סניף שנתן למקום נופך מגניב; מיכל רומי ורנן מוסינזון, שתי לסביות, הקימו שם מגזין בשם "כביש 40" שיצר תחושה של אקשן. מה שנקרא המון פוטנציאל.
במקביל הגיע למצפה רמון גם גרעין תורני, ולא הרבה אחריו הוקמה קהילה לבעלי תשובה. כמו שקורה תמיד, במיוחד במקומות קטנים, לחברים האלה יש מטרה ברורה, והיא נראית בהישג יד: הם שואפים להשתלט יום אחד על היישוב ולדאוג ששום חנות לא תהיה פתוחה בשבת. כך שמתחת לפני השטח מתנהל כיום במצפה רמון מאבק על העתיד. ייתכן שבבחירות המוניציפליות הבאות, בעוד שלוש שנים, כבר יהיה שם מועמד דתי שעשוי גם לנצח בבחירות ולהפוך את העיירה לזירת קרב חדשה בין דתיים וחילונים. לתוך כל זה פרץ מרום בקשיחות של מי שיוצא לקרב של חייו, וכאילו אין מדובר ביישוב קטנטן, כמעט מיניאטורי.
עם הזמן התברר שמרום אולי רואה בעצמו מצביא דגול, אבל שבעידן החדש הוא לא כזה שוס. כך איבד די במהירות את הרקדנים והכוראוגרפים ניר בן גל וליאת דרור, שבמשך 17 שנים מוצלחות הפעילו במצפה את "האנגר אדמה", מוסד תרבותי שהפך לאחד הסמלים של העיירה. בעידן מרום הם נמלטו לשדרות, שם ראש המועצה אלון דוידי קיבל אותם בזרועות פתוחות. את ההאנגר הגדול שהקימו השאירו בן גל ודרור בידי שני יזמים צעירים, אבל בשנה האחרונה המקום נסגר.
קשה להגיד שבתקופתו של מרום חווה מצפה רמון איזו פריחה או לבלוב - מלון בראשית נפתח שנתיים לפני הגעתו – ומעניין מה הוא רוצה לעשות ממנה ומעצמו. האם הוא רוצה בעצם להיות ראש מועצה של דתיים? זאת כנראה תשובה קלה מדי, וממילא סביר שלאיש בישראל לא היה אכפת משאיפותיו אלמלא החליט השבוע לפרסם נייר עמדה לכבוד חגיגות הגאווה 2021.
בנייר, שסגנונו מזכיר את האנשים שתקפו את גבעת הקפיטול באמריקה, מסביר מרום שהלהט"ב היא תנועה עולמית שמטרתה להילחם במוסד המשפחה, בממסד הדתי ובכלל בלאום. כלומר, אם לפרש בעדינות, להשמיד את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. האם האיש שכתב את הדברים האלה הוא סתם לא חכם גדול, אדם רדוף, קצין שספג ערכי הומופוביה או פוליטיקאי שעושה שימוש ציני בקהילה? יש מצב שכל התשובות נכונות.
הנורמלי החדש
אם המסמך של מרום נשמע לכם לא נורמלי, זה בגלל שהוא באמת מסמך לא נורמלי. אבל זה גם מסמך מעניין, ולא מפני שמרום הוא איזה הוגה דעות דגול, אלא כי הוא מאוד מתעקש להביע דעות. אני לא אביא כאן את כולן, אבל דליתי כמה פנינים (ושוב סליחה אם הדברים נשמעים לא סבירים):
- הלהט"ב הם בכלל לא קהילה. וההסבר: אין להם מיקום גאוגרפי, הם נמצאים בכל מקום ולכן לא עונים להגדרה של קהילה.
- ביסקסואלים נמשכים לשני המינים, ולכן אינם יכולים לטעון שנולדו כאלה כמו שטוענים הומואים ולסביות. הם יכולים לבחור, משמע הם לא חייבים בכלל להיות כאלה (נשבע שהוא כתב את זה).
- ה"גאווה" היא שאיפה להחצנה, וכשם שלזכרים ונקבות "נורמלים" (הגרשיים במקור) אין צורך ב"גאווה", כך אין בה צורך ל"יוצאים מן הכלל".
- ציטוט: "אני שואל מתי בפעם האחרונה הושקעו כל כך הרבה משאבים בקידום חרשים, עיוורים, הלומי קרב, עובדי בניין, חקלאים, קהילת יוצאי אתיופיה, נגמלים מסמים ועוד".
אני אפסיק כאן, כי זה לא באמת מצחיק, ובעיקר כי בדברי הסיכום שלו מסביר מרום שהוא "מתנגד לצבא הצללים הצועד במצעדי ניצחון ממנהטן ועד ברלין". במישור הפרקטי הוא לא הסכים שיתקיימו השבוע במצפה רמון אירועי גאווה, בוודאי לא בעזרת המועצה שהוא מנהל. זה לא יעזור לו – מחר (שישי) יתקיים בעיירה מצעד גאווה באישור המשטרה, וסביר שכמות המשתתפים בו תהיה כפולה בהשוואה למה שתוכנן מראש - אבל השאלה היותר מעניינת היא מה הסיפור של מרום. מה גרם לאיש חילוני בן 54, נשוי באושר לאישה שכולם מתארים כקולית וכמקסימה, להרגיש צורך לפרסם מין פרוטוקולים של זקני רמון.
הנייר של מרום נכתב ברגע בזמן שבו נפתלי בנט הוא ראש ממשלה חדש בישראל, וכאיש דתי הוא מחזיק בעמדות פרו-להט"ביות. זה רגע שבו לצאת במניפסטים מהסוג הזה מסמן אותך כסמוטריץ', שלא לומר מפלגת נעם, שלא לומר בנצי גופשטיין. העמדה של מרום היא לא הדבר הנכון בשום תסריט הגיוני של בר דעת, קצת כמו המהלך של הח"כ הטרי עמיחי שיקלי, שחשב שהוא יעצור את גלגלי ההיסטוריה. מין גאוותנות מלווה בחוסר מודעות.
אגב, במסמך שפרסם מרום הוא גם מכסת"ח: "אני מכיר הומואים ולסביות במשפחה שלי, כחברים וחברות שלי, כעובדים ועובדות שלי, לכולם פנים ושמות... אני מאחל להם חיים נורמליים כמו לכל אדם". הוא חושב שזה מנקה אותו מכל חשד. אבל כשקוראים את המסמך במלואו ובריכוז, מבינים שהאיש הזה נותן ביטוי לעמדות הומופוביות ולהט"בופוביות בגרסה הכי עמוקה וקמאית, כמו התפיסה שיש בעולם קונספירציה שמטרתה לפרק את מוסד המשפחה המסורתי. והאופן שבו הוא מתאר מצעדי גאווה? זה סתם הופך אותו לכפרי מיושן שאולי עמד קצת יותר מדי בשמש. אחרי הכל, הוא מגדיר את עצמו "איש מדבר".
מה שתגיד
האמת, הדברים של רוני מרום מעוררים קצת רחמים וקצת רצון לחבק אותו ולהגיד לו שאין לו מה לפחד מהחושך, שיירדם ויקום בבוקר כמו חדש.
אם מרום חלם שהנייר הזה יהיה מקפצה לפוליטיקה הארצית, אז המהלך שלו הוא טעות גדולה. הסמוטריצ'ים כבר לא מצרפים. וגם בליכוד האיש הזה יעוף מכל המדרגות. אני מעריך שהוא פשוט יירשם עכשיו בזיכרון כסוג של מיני-מנהיג פרובינציאלי שדחף את האף שלו למקום הלא נכון.
על משקל “haven’t the Jewish people suffered enough“של החמישייה הקאמרית אני יכול לומר שזה באמת לא מגיע לנו, חברי הקהילה הגאה, דווקא ביום חגנו. למה כל כותב פוסטים בלירה חושב שהוא יכול לתפוס עלינו טרמפ? מצד שני המשנה שלו כה מקושקשת שאתה אומר לעצמך נו יאללה, עוד נודניק רוצה להתפרסם על הגב שלנו? שיהיה לו לבריאות ובהצלחה עם זה. למי אכפת.