_i.jpg "שלמה ארצי בהופעה בפסטיבל בריזה (צילום: שרון רביבו)")
אני מכיר את ארצי וגולן היטב. והרבה שנים. עם גולן גם עבדתי בתכנית "אייל גולן קורא לך". עם שניהם אני מיודד. ואת שניהם אני מאוד אוהב ומעריך. ואני יודע שיש ביניהם גם הרבה דמיון, בעיקר ברמה העקרונית. עזבו את הנגנים הטובים, הסאונד ומסכי הוידאו המרשימים. זה בכלל לא דיון. זה סטנדרט.
שלמה ארצי יורד אל הקהל בקיסריה בשיר השלישי. מאותו רגע, הוא שר כל הערב מתוך הקהל שלו, חוזר לבמה מידי פעם, רק כי צריך. שלמה ארצי אוהב לשיר מתוך הקהל שלו. אם אפשר תוך עמידה על כיסא באחת השורות. אייל גולן אוהב לשיר מהבמה. הוא יורד לקהל רק פעם אחת לאורך הערב, וגם אז למשהו קצר במעבר שבין השורה הראשונה לבמה.
כדי לסגור סופית את הפינה, אייל גולן פשוט אומר לקהל שלו, בשלב מוקדם של הערב, כמה הוא אוהב אותם. הוא מספר על ההופעה ביומולדת של הנשיא שמעון פרס, בפני קלינטון, ברברה סטרייסנד ורוברט דה נירו. ואז הוא מחייך ומודיע, שעם כל הכבוד, כיף לו יותר עם הקהל שלו בקיסריה. אני מאמין לו, וגם הם. שלמה ארצי ואייל גולן מאוד אוהבים את הקהל שלהם, והקהל מת עליהם בחזרה. שניהם משקיעים הרבה זמן ומחשבה כיצד להפוך את ההופעות שלהם לאירוע כיפי ומשמעותי. בזמן ההופעה שניהם נותנים, כל אחד בדרכו, הכל. זה מה שהופך את המופעים שלהם בקיסריה לבילוי כה אהוב על הישראלים. אבל לא רק זה.
אמצע הדרך בין כוורת לעומר אדם
נכון להיום, שלמה ארצי ואייל גולן הם שני האמנים הכי חשובים והכי משפיעים במוזיקה הישראלית. ובעצם כבר כמה שנים טובות. מעמדם הוא כזה, שמבדיל אותם מכל היתר. לא במקרה שניהם הופיעו באותו אירוע חגיגי אצל הנשיא, אחד אחרי השני. המעמד הזה נובע גם מהעובדה ששניהם עובדים קשה ורצוף, בבניית המעמד. זו תכונה גברית. חוה אלברשטיין, ריטה, יהודית רביץ ושרית חדד, הנשים שהיו יכולות להתחרות בהם מבחינת חשיבות, ותק ומעמד, חסרות כל אחת בדרכה את הרצון או היכולת להיות שם באמת.
שניהם מופיעים לאורך הקיץ הרבה מאוד פעמים באמפיתיאטרון בקיסריה. צפייה בהופעות של שניהם בהפרש של שבוע, היא עוד דרך לנסות ולהבין מה באמת דומה ומה שונה בין מלך המוזיקה האשכנזית, למלך המוזיקה המזרחית. אמנון לוי החזיר הקיץ לדיון את השד העדתי. זה תמיד טוב לאוורר את הדיון הזה, בעיקר כי כל סיבוב מייצר עוד תיקונים, גם אם הם קטנים. הבעיה עם הפער העדתי היא שיש מקומות, שבהם כבר מאוד קשה להבחין בו. למשל בקיסריה. הקהל של ארצי וגולן, הוא כמעט לחלוטין אותו קהל. ישראלים, מרביתם בני 27-40, שהשתזפו יפה, אכלו טוב, ואז התרחצו והתלבשו כדי לצאת לבלות ערב משגע. זה גם כנראה חלק מהעובדה ששניהם יוצרים מרכזיים מאוד. אפשר גם להגיד ככה: הקהל של ארצי וגולן הוא בדיוק באמצע הדרך בין הקהל של כוורת לקהל של עומר אדם. כוורת היא ישראל הישנה מאוד אדם הוא ישראל החדשה מאוד - ובאמצע ארצי וגולן שומרים על איזון מרכזי נעים.
ההבדלים באופי ההופעה הם יותר של אסכולות ותחנות בזמן. שלמה ארצי בא ממסורת הרוק, והוא בתחילת העשור השביעי לחייו. גולן בא ממסורת של מוזיקת פופ והוא בעשור החמישי. ארצי בא לרגש דרך המילים והחוויה. גולן בא לרגש דרך איכות הביצוע שלו. אצל ארצי הקהל נדלק ממילים שהוא מכיר, אצל גולן מספיק קצב הדרבוקה וליין מוזיקלי מוכר כדי לסדר את האווירה. אולי בגלל זה, אצל ארצי השיא הוא כשהוא והקהל שלו מביטים זה לזה בעיניים וצורחים אל השמים "עוד נגיע נגיע נגיע לארץ חדשה". אצל גולן השיא הוא במאוול ארוך ומסעיר שהוא מאלתר עם עדי ליאון.
גשר בין מזרח למערב
יש עוד הבדל מעניין באופי המופע. אצל ארצי זה מופע רוק, מטווח של להיטים אהובים. ארצי אינו מדבר בין השירים. שיר מסתיים ומיד מתחיל שיר חדש, את הדיבורים הוא נותן בתוך השירים עצמם. פרט לסדר שירים מוצלח, זה ערב רציף ואחיד. הערב של גולן בנוי כמופע פופ גרנדיוזי בסגנון ריהאנה או ביונסה, כלומר עם פרקים שונים זה מזה. זה מתחיל בחטיבה של שירים אקוסטיים, הראשון בביצוע שלו ושל שני פסנתרים. רק אחרי עשרים דקות עולה הלהקה כולה ומתחילה להפציץ. וזה נגמר בהדרן אלקטרוני, שבו השירים מופקים בגרסה קלאברית כדי שהעסק כולו יהפוך למסיבה.
אייל גולן אוהב מאוד את שיריו של שלמה ארצי. זה לא סוד. הוא גדל על שיריו ומכיר רבים מהם בעל פה. שלמה ארצי, כך נדמה לי, עדין לא מצליח להכיל ולקבל באהבה את קיומו של אייל גולן. ולא רק בגלל שהוא הצעיר הטוען לכתר. נדמה לי שכמו רבים מבני דורו וחבריו, הוא לא השכיל עדיין להתאהב במוזיקה המזרחית כמו שהיא, בלי לנסות ולתקן אותה, בלי להתנשא עליה. זה קצת חבל. כי כשארצי יצליח, וייזום מפגש אמיתי עם גולן, להקלטת כמה דואטים, זה יהיה רגע מכונן במוזיקה הישראלית . זה בטוח יהיה נורא יפה. וגם, אין דרך להקטין את זה, רגע חשוב ביחסים בין אשכנז למזרח.