השבוע חזרתי לפריז בפעם הראשונה אחרי פיגועי ה-13 בנובמבר. בשנים האחרונות יוצא לי להיות הרבה בפריז. אם להיות מדויק יותר, זה המקום היחיד שאני נוסע אליו מידי כמה חודשים, נסיעות שתמיד קושורת לענייני עבודה. למרות שאני לא ממש מדבר צרפתית, אני מרגיש שם בבית. יש לי חברים, ידידים ושותפים לעבודה.
בפעם האחרונה שהייתי שם, אכלתי ארוחת ערב בביסטרו טעים וקולי ברובע ה-11 הנקרא פול ברט (Bistro Paul Bert), על שם הרחוב שבו נמצאת המסעדה. לידי ישבו ארבע ישראליות נחמדות, וכולנו הרגשנו מאוד בבית. חודשיים אחר כך, הטרוריסטים של נובמבר הסתובבו קרוב מאוד למסעדה הזאת. השבוע חזרתי לרובע ה-11. הרחובות נראו לי אותו דבר לגמרי, אבל היה קצת מתח באוויר. ככה לפחות נדמה לי.
בחודשים האחרונים יצא לי לפגוש הרבה עולים מצרפת. אין כמעט יהודי בצרפת שלא נמצא בסוג של דיאלוג עם העניין הזה. המטוסים של אל על מלאים בהם, נוסעים ובאים. חלק מהעולים ממשיכים להחזיק עסקים בצרפת ולטוס על הקו. ניקו גוולב, האחראי על העולים מצרפת במשרד הקליטה, יכול לספר לכם שעות על המאפיינים של העלייה הזאת. וכרגיל על הבירוקרטיה והקשיים שבהם נתקלים העולים. אם זה רופאים שלא מצליחים לקבל אישור עבודה או אימהות חד הוריות שלא מצליחות להסתדר עם מערך התמיכה הכה לא נדיב של המערכות הישראליות.
ההנחה היא שהיהודים בצרפת נמצאים במגננה ומסתתרים. המקום המרכזי ביותר שבו רואים בפריז הרבה יהודים, במיוחד דתיים, הוא ברו דה רוזייה (Rue De Rossier) בלב המארה, רובע הקניות וההומואים שהיה בעבר הרובע היהודי. באמצע הרחוב הצר הזה יש דוכני פלאפל מאוד פופולאריים, שבהם יש כתוביות בעברית ותורים ארוכים של קונים. מטרים ספורים משם נמצא עכשיו גם המזנון החדש שפתח בפריז אייל שני (22 rue des Ecouffes). זה כמעט כל ההבדל שבעולם. מצד אחד דוכני הפלאפל, שמזכירים שוק ישראלי בפריפריה, ומצד שני המזנון של שני, שנראה אנין וסקסי עוד יותר מהמקבילות הישראליות שלו.
הגעתי שוב לרו דה רוזייה ביום שישי האחרון, בדרך לביקור בכמה חנויות שנמצאות בהמשך הרחוב (אדידס אוריג'ינלס, leclaireur, COS ועוד). חציתי אותו במהירות, כדי לא להתעכב ליד הפלאפל. לפתע נדבק אלי צעיר חרדי. "אתה יהודי?", הוא שאל אותי בצרפתית. נתתי בו מבט זועף. אבל הוא לא הירפה. "אתה יהודי?", שאל שוב בצרפתית וכשלא עניתי עבר לעברית רצוצה. עצרתי מולו. "איזה מין שאלה זאת? אתה השתגעת?". "לא, זה בשביל תפילין" הוא ענה והצביע לדוכן בצד, שסביבו אנשים הניחו תפילין. "אתה לא יכול לשאול בן אדם אם הוא יהודי". ניסיתי להסביר לו, "תאר לך שמישהו היה ניגש אליך סתם ככה ושואל: אתה יהודי?". הצעיר הסתכל עלי במבט אטום "רוצה תפילין? למה לא תפילין?".
הבנתי שאין שום טעם והמשכתי ללכת. כאילו מה? עם כל הכבוד לשבת, ולתפילין, הם באמת חושבים שזה רעיון טוב לשאול מישהו מה הדת שלו באמצע הרחוב? אין איזו שאלה יותר אלגנטית כמו "אולי אתה מכיר תפילין?" ואז לפתח שיחה. אבל בואו נודה בזה, השליחים השונים של אלוהים, בכל הדתות, הם בדרך כלל הכל חוץ מאלגנטיים.
שער מוביל לגינה מוביל למלון
חברה שלי קרן אן גרה בפריז. היא מוגדרת ישראלית, צרפתית והולנדית. אביה המנוח היה דני זיידל, "הצדיק" מ"שיר השכונה". היא עצמה נמצאת בצרפת מאז התיכון, וכמו שרבים מכם יודעים, היא זמרת מאוד מצליחה שם. השבוע יוצא הדיסק השביעי שלה, "you're gonna get love" שגם הוא כמו קודמיו מלא בשירים נהדרים ומלאי השראה. קרן אן היא באמת אחת מכותבות השירים הטובות ביותר בעולם. ולכבוד יציאת הדיסק היא עושה סבוב פרומו ענק שכולל כתבות בעיתונים ומגזינים.
נפגשנו בשבת בבוקר, בבית קפה אלגנטי בשם "מרסל" (Marcel), לא רחוק מהבית שלה במונמרטר. בצרפת קרן אן היא ישראלית פטריוטית, שמוצאת את עצמה לא מעט פעמים מגנה על ישראל בפאנלים תקשורתיים. את הדעות שהיא מביעה בפאנלים האלה אפשר לכנות "ימניות". כשהיא חוזרת לישראל, הפוליטיקאית האהובה על קרן אן היא זהבה גלאון. היא גם מיודדת עם בוז'י ומיכל הרצוג, מצד שני איילת שקד היא ממש חברה שלה. מבולבלים? האמת היא שלמזלה, היא התפרסמה בצרפת בזכות שיריה, שאותם שרה בתחילת הדרך רק בצרפתית, ובעיני רוב הצרפתים היא זמרת צרפתית. גם כיום כשהיא שרה וכותבת יותר באנגלית. בצרפת מספיק שאישה היא זמרת, היא לא חייבת להיות "זמרת ישראלית" בכל מקום.
ב"מרסל" יש פנקייקים מופלאים שבתוספת אוכמניות ענקיות וסירופ מייפל אמיתי הופכות את החיים למשהו שונה לגמרי. לפחות לכמה רגעים. אחר כך היא לוקחת אותי למלון קטן ואלגנטי שמתחבא מאחורי המסעדה. הוא נקרא "hotel particulier" והוא באמת מלון הבוטיק הסקסי ביותר שראיתי מזה זמן רב. המלון ממוקם בבניין ישן ואלגנטי. יש שער ברזל שצריך ללחוץ על זמזם כדי לפתוח אותו ואז נכנסים לחצר גדולה שמובילה לגינה, שרק היא מובילה אל המלון.
בפנים יש שטיחים כבדים מקטיפה ועל הקירות תמונות, ציורים וצילומים של סרג' גינסבורג וג'יין בירקין, בחלקם היא ערומה. הניגוד בין האווירה הכבדה לתמונות יוצר ניגוד מרהיב. מדרגות צרות מובילות לקומה התחתונה שם יש בר אופנתי וחדר אוכל רומנטי במיוחד. הנה משהו שאין בתל אביב, אבל יש בשפע בפריז: סודות. מה כבר מכירים תל אביבים שאף אחד אחר לא מכיר? בפריז תמיד מסתתרים עוד בית קפה, עוד רחוב מקסים, אפילו עוד שכונה שאתה בכלל לא מכיר.
בדרך חזרה לדירתה, אנחנו עוברים דרך המרכז של מונמרטר שכולו מלא בתיירים. הם באו לראות את פריז מלמעלה, ואם אפשר גם לקנות קצת מתנות לתיירים. חלקם ישבו אצל אחד הציירים האיומים ויחזרו הביתה, או לפחות למלון, עם פורטרט שכלל אינו דומה להם. אנחנו חוצים מהר את המרכז עם התיירים ואז מגיעים לצלע הר מגודרת. בין כל בתי המגורים שבאזור השאיר מישהו כרם, שבו מגדלים יין, שאף נמכר תחת השם "היין של מונמרטר" ביקב שממול. כרם באזור של נדל"ן יקר, הנה עוד משהו שלא היה שורד בתל אביב.
קרן אן היא אחד מאותם אנשים מהדור החדש שהם בעלי זהות כפולה. היא מדברת עברית בדיוק כמוני, וצרפתית כמו כל צרפתי, ומדלגת בין השפות בקלילות. באותו אופן היא מרגישה בבית גם בפריז וגם בתל אביב. אוהבים אותה בגלגלצ, אוהבים אותה ברדיו הצרפתי. אין שום צורך לבחור צדדים. אפשר סתם לחיות.
לצאת משווי משקל
אני מזמין לי UBER, שזה כאילו הגט טקסי של פריז. UBER שינו את החיים של תיירים בפריז. במקום נהגי מוניות מזעיפי פנים שלא מדברים מילה אנגלית ולוקחים נוסעים רק בנקודות ספציפיות שתמיד קשה למצוא, יש עכשיו אפליקציה. המונית מגיעה תוך שתי דקות, אין כמעט זמן המתנה, וגם המחיר יותר נמוך. את המוניות נוהגים בדרך כלל מוסלמים, צעירים ואדיבים מאוד. זאת כנראה עבודה נוחה, שחוסכת את הגזענות שחלקם נתקלים בה במקומות עבודה רגילים.
חלקם מדברים אנגלית טובה, ולפחות חצי מהם שמעו בזמן הנהיגה ג'ז ברדיו. וכולם היו להוטים לדבר. להסביר את היתרונות של UBER, להסביר למה הם לא באמת לוקחים עבודה לנהגי המוניות הרגילים, ובעיקר לספר על מה שהם לומדים באוניברסיטה ועל התוכניות שלהם להתקדם בחיים. הפטפוט איתם נעים במיוחד, עד כשהשיחה הגיעה לישראל, יהודים או התקפות הטרור. אז הם מיד עברו למשפטים אנמיים או עברו נושא. אף אחד מהם לא רצה לדבר על פוליטיקה. אני מניח שקשה להאשים אותם. הם מעדיפים לחשוב על להתקדם בחיים.
כיף בפריז. קר ואפור, אבל הקרואסון בבולנז'רי בפינת הרחוב תמיד טעים ברמות. אלא שהכל התהפך בשנייה. ביום ראשון בבוקר, ככה כשאני עוד במיטה, החלטתי להציץ באינטרנט והבנתי שהיה פיגוע באיסטנבול. התחלתי לדפדף, ופתאום ראיתי את התמונה של ענבל מרום, שאיבדה בפיגוע את בעלה יוני ונפצעה קשה בעצמה. זאת אישה שאני מכיר היטב ואוהב מאוד. עבדנו מאוד צמוד במשך חמש שנים ב"כוכב נולד". קשה לי להסביר את הפלצות שאחזה בי. בישראל אתה שומע על פיגוע כזה מיד כשהוא מתרחש, ואז ממתין במתח לשמיעת שמות המעורבים. להיות פתאום בסיטואציה שבה אגב דפדוף פלגמטי של בוקר אתה מגלה שאדם שהכרת נהרג, זה משהו שהוציא אותי לרגע ארוך משיווי משקל.
האמת, זה די הרס את היום כולו. כבר טחנתי את הוואטסאפ, התעדכנתי, מצב הרוח התהפך. פריז לא רחוקה מספיק כדי למחוק דברים כאלה, מה גם שפתאום התחושה ברחובות הייתה הרבה פחות נעימה. בצהרים ליד מרכז פומפידו, ברחובות ההומים אדם, הייתה לי איזו אי נוחות. למרות שאני יודע שטרוריסטים של דאעש אינם באים לעבודה עם זקן ושמלה, כל פעם שעברו מולי חבורות של מוסלמים קולניים, הרגשתי משהו בגוף שלי משתנה.
ולסיום: טיסה סיוט
טסתי חזרה הביתה ביום שני בצהרים. המושב שלי היה בקדמת המטוס. בדרך כלל זאת מחלקת עסקים, אבל הפעם אלה היו כסאות שנוסעי מחלקת התיירים יכולים לרכוש בתוספת מחיר לא גדולה, ואז לשבת יותר נח. ואז הודיע הקברניט כי המטוס יתעכב על הקרקע למשך שעתיים ארוכות בגלל שביתת האטה בשדה. המחלקה היה כמעט ריקה. לפתע נשמעו צרחות מקצה המטוס ובחור גדול גוף דהר קדימה. ביד אחת הוא החזיק קופסה של הרמס, מותג היוקרה היקר במיוחד, ביד שניה תיק תפילין מעוטר.
מיד אחריו באו כל בני משפחתו. הוא הוציא מהכיס סטפה של שטרות ושילם במזומן לדייל. וכך התנחלה לידינו בבת אחת חבורה קולנית במיוחד. שלושה גברים צעירים, בחורה, ושתי נשים מבוגרות, שכולם צעקו אחד לשני, ואחד על השני, בקולי קולות. ניסיונות לבקש מהם להירגע כמובן נכשלו. הם צחקו, העבירו ביניהם אייפונים עם תמונות של קים קרדשיאן, ובעיקר השתוללו. אחד מהם הסביר לדיילת שהם גרים עכשיו בישראל וכשהיא ניסתה בכוחות אחרונים להושיב אותם להמראה הוא עבר פתאום לעברית בסגנון פלאטו שרון "מה, אנחנו לא טוב? זה אל על, זה שלנו? לא ככה. פה בית", "הכל טוב" ניסתה הדיילת להרגיע, "רק תשבו בבקשה ואל תעשו רעש. אתם מפריעים".
הטוויסט בעלילה התרחש כשהגיע החבר האחרון בחבורה, שמשום מה התעכב מאחורה, ואיתו ההפתעה, תיק עם כלב קטן ומפונפן. זה היה כלב שמתאים יותר לזקנות עם שיער סגול או להומואים מבוגרים במיאמי. פרצוף של שועל קטן, שעטוף ברעמה של אריה, קול צייצני, והכל ביחד בכלב שגודלו לא יותר משלושים סנטימטר. איך שהכלב הגיע כולם הפכו לנופת צופים וכרכרו סביבו באווירת פוצי מוצי, כאילו היינו בטקס הברית של תינוק. אבל הסבלנות שלהם הייתה קצרה, והם חזרו להרעיש ולצעוק בקולי קולות. כן, כן, הטיסה הזאת היתה סיוט. אבל היי, לפחות אנחנו קולטים עליה כמו שתמיד רצינו.
למחרת, יום שני, קרה מה שקרה בבריסל. ואני בעיקר שמחתי שאני כבר בארץ. כי כל העסק הזה עם הטרור, והיהודים בצרפת, נהייה קצת מורכב מידי בשבילי.