בסוף כל מה שמעניין אותנו זה לנצח. בשנה כמו זאת, כשלישראל יש שיר מעולה - שלא לומר הכי טוב באירוויזיון - התחרותיות הישראלית מרימה את הראש בגאון, ובצדק. אחרי הרבה שנים שבהן לא היה לנו סיכוי, פתאום נדמה שזה אמיתי. לא שלא היו פה ושם שירים מעולים: שירי מימון עם "השקט שנשאר" הייתה על סף ניצחון, אבל היה ברור מראש שהיא לא מובילה. נדב גדג' עם "גולדן בוי" היה המרענן הרשמי של השנה שלו, אבל מראש ללא סיכויי זכייה אמיתיים. שניהם וגם הראל סקעת הביאו כבוד, אבל לא את הכבוד שאנחנו אוהבים. איש מהם לא היה מועמד אמיתי לנצח.
אצל נטע ברזילי זה היה אחרת. מרגע שהגיח לעולם, השיר שלה טיפס לראש רשימת ההימורים. הקליפ זכה למיליוני צפיות באינטרנט, הווייב בכל מקום היה מטורף. והכי חשוב, תגובות מעולות הגיעו מעל רחבי תבל, כולל ילדים בניגריה שרוקדים לצלילי הקליפ. אפילו בארה"ב עשו עליה אייטמים (וכדאי לזכור שהאמריקאים בקושי יודעים מה זה בכלל אירוויזיון). באופן טבעי, הציפיות החלו להיבנות. לליסבון כבר הגיעה המשלחת הישראלית כפייבוריטית, זאת שכולם מהמרים על זכייתה. עד תחילת החזרות המצולמות, נדמה היה שזה נטע ו-42 גמדים.
טוב, לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהדברים האלה הפכפכים. בשנה שעברה הגיע נציג איטליה לתחרות כמנצח ודאי וחזר עם המקום השישי; משהו בזחיחות שלו עצבן את כולם, השופטים בעטו בו ואחריהם גם הקהל. אבל יש גם דוגמאות הפוכות. לפני שלוש שנים הוביל הנציג השוודי עם שירו "Heroes" את כל הטבלאות לכל אורך החודש שלפני התחרות. מונס סלמרלוב (איזה מין שם זה, באמת?) היה המועמד המוביל מהרגע הראשון ונשאר כזה עד הסוף. הוא זכה בהפרש נאה של 62 נקודות מהמקום השני, כלומר בלי תחרות.
האירוויזיון השתנה בעשור האחרון, כמו כולנו. יש תעשייה שלמה של אתרים שבהם יכולים חובבי התחרות מכל היבשת לעקוב אחר בחירת השירים בכל מדינה ולנתח הכל חודשים לפני הדבר האמיתי. כך נבנות שם ציפיות באופן שלא היה מקובל בעבר, והציפיות הפעם היו שנטע ברזילי שלנו תנצח בהליכה. במיוחד מול הקליפ האפקטיבי שפרמט מאוד נכון את השיר. מרגע שהתחילו החזרות על במה, משהו השתנה.
עם הפנים לקפריסין
לא ברור למה, אבל ההופעה הבימתית ובעיקר האופן שבו היא מצולמת לא מצליחים בינתיים לשחזר את תחושת הניצחון הבטוח. יתכן שהקונספט שנבחר אינו ממצה את פוטנציאל ההתחבבות של נטע; ייתכן שריבוי האלמנטים קצת מבלבל. כך או כך, התוצאה היא שהמופע הבימתי אינו מנצל את 100 אחוז הפוטנציאל של נטע.
מיד לאחר החזרה הגנרלית ביום שני, זו שבה השופטים נותנים ניקוד חצי גמר, נטע ירדה למקום השני ומשם לשלישי. קפריסין, שהתמודדה עם ישראל בחצי הגמר, עקפה אותה. אחר כך גם נורבגיה, שאותה נראה רק היום (חמישי) בחצי הגמר השני. זה מאוד מלחיץ ומאכזב, למרות שצריך מיד להדגיש שגם אם לא נזכה, אין סיכוי שנגיע מתחת למקום החמישי, עם סיכוי טוב לשני-שלישי. הבעיה היא רק שאנחנו כל כך רוצים לנצח, וגם חושבים – ובצדק! - שמגיע לנו.
אז להאמין להימורים או לא? ומה יכולה עוד נטע לעשות בשעות שנותרו? הערב נצפה כאמור בחצי הגמר השני שבו משתתף הנציג הנורבגי אלכסנדר ריבאק, הבחור עם פני הליצן העצוב שכבר זכה בתחרות לפני תשע שנים. אז הוא היה בן 22, היום בן 31. עדין צעיר מאוד. השיר שלו הוא קצת באווירת "Happy" של פארל, בגירסה יותר עממית, עם קצת נגיעות ברונו מארס רומניות. שיר לא רע, בעיקר מאוד מיינסטרימי, שמתאים לכל אוזן. הסיכויים שלו אכן גבוהים, מה גם שהמופע שלו מאוד ידידותי לצופה הטלוויזיוני. פשוט, מתרכז בו, ועם גימיק נחמד של כלי נגינה מצוירים. יותר מזה לא צריך.
גם נציגת קפריסין, עם להיט קלאב-מד שנשמע קצת ישראלי, יכולה לנצח בקלות. "Fuego" של אלני פוריירה הוא להיט אירוויזיון צ'יזי קלאסי, לא שיר גדול אבל מאוד קליט, עם פזמון טפשוני וזכיר ורפרורים לזוכים קודמים מיוון ומטורקיה. ההעמדה מזכירה מאוד את הנציגה האוקראינית רוסלנה, שזכתה לפני 14 שנה כשהיא וחבורתה לבושים בפרוות כמו להקת האדם הקדמון.
גם הנאמבר של קפריסין מצולם פשוט. פוריירה כל הזמן במרכז, הרקדניות סביבה, ולטובת צופינו ההטרוסקסואלים היא לבושה חושפני במיוחד. סיכוי גבוה מאוד שהיא תנצח.
בקרוב אצלנו
נותרנו עם נטע ברזילי והצוות שלה. בשלב הזה אין כבר הרבה אופציות לשינויים: מה שראינו בחצי הגמר הוא בערך מה שנראה בגמר. צריך לקוות שזה יספיק. אולי תיקונים קלים פה ושם, למשל לדאוג שהמיקרופון לא יכסה את הפה שלה כשהיא שרה. אבל אלה באמת פרטים. באופן הכי אובייקטיבי אפשר לקבוע שנטע היא באמת מאוד מיוחדת, ושהשיר שלה מעולה. אני משוכנע שזה השיר הכי טוב בתחרות, ולא במקרה הוא היה בראש רשימת ההימורים במשך חודשיים. נטע גם מבצעת אותו מצוין, עם או בלי הלופר.
אבל עזבו הימורים. במוצאי שבת יגיע רגע האמת - והרבה יכול לקרות ברגע הזה. כל מה שצריך זה אנרגיה טובה וקצת מזל. ברור שנטע מסוגלת לנצח, ברור שמגיע לה. מי שמאמין יכול להתפלל או לקיים אמונות טפלות. מי שרוצה יכול אפילו להשתטח על קברי צדיקים. כולנו נחזיק לה אצבעות ונמשיך לאהוב אותה גם אם תגיע בטעות רק למקום השני.
אבל עדיף, כמובן, שלא. אירוויזיון אצלנו בשנה הבאה? מה זה מתאים.