ראיתי אותו גם בארץ, מלא פעמים, כשהוא הגיע לתל אביב. ויקיפדיה במקרה הזה מעט משקרת. טוענים שם שהסרט לא הצליח כשהוא יצא בארץ בפעם הראשונה. אבל זה ממש לא נכון. היו הקרנות בקולנוע פריז ואחר כך בקולנוע שחף הענק בכיכר אתרים. אני זוכר הקרנה אחת שבה מישהו הביא סולם, וכשדוקטור אברט סקוט מסובב בחדרו גלובוס, הוא העלה אותו מול המסך הענק, טיפס עליו, ועזר לדוקטור לסובב אותו לקול תשואת הקהל. מתישהו גם העלו בפינגווין גרסה בימתית באנגלית בכיכובו של אחד צעיר בשם אדם כהן.
מאז עברו הרבה מאוד אוחצ'ות את גשר הירקון. "מופע האימים של רוקי" כבר בן ארבעים. במזל טוב. מעטים זוכרים שסרט הפולחן האהוב ביותר של כל הזמנים היה במקור מחזמר שהוצג על במה. ועכשיו, סוף סוף, ובאיחור אופנתי, מעלים אותו לראשונה בישראל בגרסה בימתית מלאה. תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין, בבימויו של שוקי וגנר, רוקדים את ה"Time Warp" שוב ושוב מול קהל מריע. זה ירוץ ערב ערב, במשך שלושה שבועות, כדאי להזמין כרטיסים מראש כי הם נגמרים מהר (זה אולם קטנטן) וסביר להניח שאיזה תיאטרון עם אינסטינקטים ירכוש אחר כך את ההפקה וימשיך להריץ את זה הלאה.
כבר לא עושים עניין מגבר שמפתה גבר
שלושים ומשהו שנים שעברו מאז שהגיע הסרט לראשונה לפלשתינה וקשה שלא לחוש בשינוי. במקור זה היה מחזמר נועז, שהביא לבמה לראשונה חיבה לבי-מוביז, טראש, דראג, טרנסקסואליות, הומואים וסמי הזיה. אילו היה צריך להעלות אותו אז בקאמרי, סביר להניח שהיו צריכים "להכין את הקהל". אבל הזמן עשה את שלו, והיום כל העסק הזה נראה פחות נועז מהופעה שגרתית של "פיאות קדושות" במתנ"ס באריאל.
אם להיות יותר בוטה, "מופע האימים של רוקי" גרסת 2013 הוא לחלוטין פסטיגל. אין בו שום דבר שבני נוער לא יכולים לראות. זה כבר לא מופע נועז למבוגרים, אלא בעיקר ספקטקל של שירים נהדרים ומצב רוח טוב עם הרבה גברים מאופרים בכבדות. מאחר שהשחקנים הצעירים מביאים רעננות וטריות, וכולם נשמעים ונראים נהדר, הצפייה במחזמר היא תענוג גדול. כולם עדין אנונימיים, פרט לאגם רודברג המתוקה, אבל זה ממש לא מפריע, להפך.
בתור פליט אייטיז, "מופע האימים של רוקי" הוא בשבילי ערב נוסטלגיה. דמותו של טים קארי, הפתיין האוטלימטיבי כפרנקנפורטר, שמשכיב את בראד, היא משהו ששמור אצלי טוב טוב בלב, אבל לצידי בהצגה ישב חבר בן 30, שמעולם לא ראה את הסרט, רק הכיר כמה מהשירים באופן מטושטש, ולכן חווה אותו כמשהו כיפי שמערבב בין מסיבה של שירזי לערב קליל בתיאטרון. זה לא נראה לו נועז, בטח לא מתירני מאוד. ואם להיות טיפה קטנוני, הוא הפנה את תשומת לבי לכך שבסצנת השיא שבה כולם אמורים להיות עם כולם, היחידים שבאמת מתנשקים עם הלשון הם בראד וג'נט (רודברג ונדב לאור) פרנקנפורטר ורוקי (אבינועם בן נחום וגל אמיתי) וכל היתר, רק עושים כאילו. מה שמשאיר הכל בתחומי החמימות השמרנית הנעימה של פעם.
