נתחיל ב"פרשה המשפטית" של השבוע האחרון: עורך דין נעצר הבוקר (ד') ושופטת נחקרה בחשד לעבירות על טוהר המידות, או אם תרצו: חשד לקידום תמורת שוחד מיני.

כתב המשפט של 'הארץ' ג'וש בריינר אמר הבוקר בתוכנית שלי ש"מדובר באחת הפרשות החמורות ביותר שהיו כאן", ואכן כבר כמה ימים כולנו בתקשורת משחקים בגבולות צו איסור הפרסום (צריך לכבד את החוק) ומנסים לקלף עוד קליפה מהפרי הבשל הזה. 

בקשה אחת ממני לעמיתיי בתקשורת: אנחנו מתעסקים כאן בדיני נפשות, ולא תמיד בזהירות הנדרשת. עם יד על הלב, תחום המשפט לא ממש מעניין אתכם או את הקוראים. אבל זה שיש בפרשה קצת סקס? זה כנראה ממש הדליק אתכם. חבר'ה, תתבגרו.

גנץ, בחירות הן לא תחרות מלכת היופי

מחאת חוק הלאום הגיעה השבוע לכוכב העולה של בחירות 2019, בני גנץ. אחרי שבועות של דממת אלחוט שנראתה כמו נצח אך החמיאה בסקרים, הוא דיבר - ולא כמו רמטכ"ל לשעבר. יותר כמו מלכת יופי.

אבל זה לא משנה: גם דבריו הלא־דרמטיים־בעליל, שנשמעו בעבר גם בליכוד או אפילו בבית היהודי, הפכו אותו למטרה לירי ארטילרי כבד מצד יריביו שרק חיכו להזדמנות לחבוט בבחור החדש בשכונה. אפשר לומר אפילו שבליכוד ממש חיפשו עד עכשיו אויב להתמודד מולו, וכעת ניתנה יריית הפתיחה. חתיכת ירייה. 

גנץ מבין כעת אולי מעט טוב יותר שבחירות הן לא תחרות מלכת היופי. כל הזמן אומרים שהשתיקה שלו היא אחלה טקטיקה, אבל אם את השתיקה יחליפו קלישאות במקום עיסוק בנושאים משמעותיים - אל לו להתפלא שכל מילה שיוציא תהפוך לפצצה נגדו.

הון-שלטון-ספרים

מגנץ לגבאי: רגע לפני בחירות, כשמפלגתו נמצאת בשפל בסקרים התפנה יו"ר העבודה אבי גבאי לפרסם ספר פרי עטו. אם תהיתם לגבי הוצאת הספרים, אפשר להפסיק לתהות. מדובר ב"ידיעות ספרים" מבית "ידיעות אחרונות".

אפשר וסביר להניח, כפי שאמר עורך תוכניתי ברדיו, איתמר פליישמן, שיש טעם לפגם בכך שלקבוצת תקשורת גדולה ומשמעותית בישראל יש כעת אינטרס של ממש לקדם כמה שיותר את אחד המועמדים בבחירות. בכל זאת, זה טוב למכירות. המקרה הזה מצטרף, על פי פליישמן, לעוד חמישה (!) נבחרי ציבור ממפלגתו של יאיר לפיד שהוציאו ספרים באותה הוצאה בזמן שכיהנו בתפקיד הציבורי.


ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה כי את הפזמון שלו שמעתם לא מזמן בהקשרים אחרים. משהו על "סיקור אוהד". מעניין איך אותו מקרה היה מתואר בתקשורת אם מועמד אחר לבחירות היה נמצא במרכזו של משולש שבצלעותיו כסף, פוליטיקה וחשיפה תקשורתית. או שאולי אנחנו לא צריכים לנחש?

לא פעם אני נשאל על הפן המוסרי שבחקירות נתניהו. אז הנה התשובה: אם היה מדובר בחשדות סביב פרשות של רצח או אונס, חלילה, או בקבלת מעטפות כסף מתחת לשולחן - הייתי יכול להריח את המוסר. זה לא המקרה. מדובר כאן בתקדים שבמרכזו סיקור אוהד לראש הממשלה הכי מושמץ בתקשורת. מכיוון שאנחנו כבר שלוש שנים מלווים את התיק הזה, מבחינים באכיפה הבררנית, ומעלים שאלות על זיהום החקירה - האמת? אני מרגיש ממש מצוין מבחינה מוסרית. 

ולקינוח, שאלה פתוחה: אם סיקור אוהד זה שוחד,למה סיקור שלילי זה לא סחיטה באיומים? תחשבו על זה.

כשדמוקרטיה היא מושג נזיל

השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה פתח איתי חזית. במהלך ריאיון שקיימתי עם ד"ר מהמכון השמעתי ביקורת על המודל שהציע המכון, ולפיו ועדה של שלושה אנשים - היא שאמורה לקבוע את עתידו הפוליטי של ראש ממשלה שעומד בפני כתב אישום. אחד מהשלושה שמציע המכון לאותה ועדה הוא היועץ המשפטי לממשלה. כן, אותו אחד שגם עומד מאחורי אותו כתב אישום.

אחרי הריאיון הזה קיבלנו הודעת ווטסאפ מדוברת המכון, שטענה כי השמענו בתוכנית "דברי נאצה". הייתה שם ביקורת, היו אפילו שאלות קשות - אבל נאצה? בוודאי שלא, ואני מזמין את כולכם להאזין לריאיון ולשפוט זאת בעצמכם.

נדמה שבמכון הישראלי לדמוקרטיה כבר התרגלו, כנראה, לחיבוק החם שעוטף אותם בכל פינה בתקשורת הישראלית, ולבמה הפתוחה והלא נושכת שמחכה להם בכל ערוץ ותדר רק כדי לעשות למכון ולאנשיו נעים בגב. ראו כמה התרגשנוכשקרמניצר הזיל דמעה בשידור. ובכל זאת, הרי המחוקק בעצמו הבין עד כמה מסוכן להפקיד את עתידו של ראש ממשלה בידיו של אדם אחד - וזה ההיגיון בחוק. זה גם ההיגיון בדמוקרטיה, כפי שאני מבין אותה, אבל אולי במכון הישראלי לדמוקרטיה מכירים אותה קצת אחרת ממני.