עונת הקמפיינים לקראת בחירות 2019 נמצאת רק בישורת הראשונה שלה, וכבר נראה שווינרים נשארים ווינרים, כאשר נרשם נוק אאוט בקרב בין הליכוד לבין הטוענות לכתר. מפלגת השלטון טרפה את הקלפים עם השלט שהציבה בכיכובם של בכירי התקשורת שמבקרים את השלטון. וראו זה פלא: המודעה הזו אולי זכתה ללא מעט ביקורת - אבל נסו להיזכר אם יש עוד קמפיין בחירות שעניין אתכם ברמה כזאת.
מי שיכול לחלום על חשיפה כזו הוא הרמטכ"ל לשעבר, האיש שרבים כל כך תולים בו תקוות - רב אלוף במילואים בני גנץ. במבחן התוצאה, ניצני הקמפיין שלו, המהלכים הראשונים שלו מול הציבור, פשוט לא תפסו. אם אני מסתכל על מספרי הלייקים, ארבעת הסרטונים שהפיץ לא הפכו לוויראלים. ומה מדהים פה? שהם גרמו אפילו לי לשמוט לסת לרגע. מדהים בעיני שמנהיג הימין מתגאה בזה שלא נהרגים אנשים מיותרים - ובצד השני מציגים בגאווה כמה אנשים הרגת.
בשבוע הבא יקיים גנץ "אירוע השקת קמפיין". לא מסיבת עיתונאים, חלילה. טוב, מעניין כמה מחבלים גנץ יהרוג עד שידבר באמת. האם מפלגתו תמשיך ליהנות מהילת הרמטכ"ל ומנבואות על מספר מנדטים דו־ספרתי? אם תשאלו אותי, לא לעולם חוסן.
כל כתב מתחיל כותש את נתניהו לארוחת בוקר
חשיפת השיחות בין קברניטי המדינה לקברניטי אתר "וואלה" הן גם תוצר של קמפיין בחירות בהתהוות. לכן, הציניות המגעילה והטינופת הפוליטית שעטפו את הדיווח לא הפתיעו אותי. מה שכן הפתיע אותי הוא שדפוס הפעולה של שאול אלוביץ' בשנים 2013 ו־2015 היה דומה, וזאת למרות שבמקרה הראשון נתניהו עצמו כלל לא היה שר התקשורת.
כן, נכון שבהיותו ראש ממשלה הוא נמצא בעמדה בכירה יותר - אבל חשוב לזכור שני דברים. בראש ובראשונה, נתניהו לא עסק או קיבל החלטה שלטונית שקשורה באיש העסקים. לא פחות חשוב להדגיש כי ראש הממשלה אמנם ממנה את שר התקשורת, אך לאחרון יש את האחריות המיניסטריאלית. אחרת כל ניגוד עניינים של ראש ממשלה היה פוגע בתפקוד המדינה, שכן כל החלטה ממשלתית לא הייתה מתקבלת.
לתקשורת, כמובן, זה לא משנה. הרי זו אותה מהדורה שבתחילת השבוע הפגישה, כך במקרה, את אחת מבכירות המגישות שלה עם היועמ"ש. היתקלות מפתיעה שתפסה אותה מאופרת ומלווה בצלם, מוכנה לערסל את היועמ"ש בסיקור אוהד מלווה בקריאה חרישית חרישית: "תרשיע. תגיש כתב אישום".
צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה. זו לא רק ביקורת, זו לא שמירה על הדמוקרטיה. במקרים רבים מדובר בשנאה טהורה. אלה דברים שאני שומע במסדרונות, שאני נתקל בהם יום יום. כל כתב מתחיל וחסר ניסיון מרשה לעצמו לכתוש את ראש הממשלה לארוחת בוקר, והכל מותר. או שכמעט הכל מותר - כי הרי כשמדובר בביקורת על אימפריית התקשורת העוצמתית של 'ידיעות אחרונות' פתאום משתררת שתיקה באוויר. עם נתניהו אפשר להתעסק, אבל עם נוני מוזס? זה כבר מפחיד.
שרון קיבל חיבוק, אולמרט ליטוף ועל לפיד אין מה לדבר
אני כותב בתקשורת הישראלית משנת 1997. באותה תקופה, כאשר 'ידיעות אחרונות' היה בשיא עוצמתו, היה ברור כשמש שכדאי להיות בצד הנכון של הגיליון: אחרי ההתנתקות הוא חיבק את אריאל שרון. את אהוד אולמרט הוא איתרג וליטף - גם ברגעים הקשים. על לפיד אין מה לדבר בכלל.
במציאות הזו, כשנתניהו צריך כל יום לקרוא על עצמו דברים נוראיים, כשחלק מהאמת מוסתרת מהציבור, כשהאכיפה ממשיכה להיות בררנית ורק נתניהו נדרש לתת דין וחשבון על סיקור תקשורתי, לא פלא שכוחו רק עולה. הציבור לא טיפש.
אני חושב שאלמלא כל החקירות האלה, ייתכן שנתניהו היה מסיים את תפקידו ההיסטורי בפוליטיקה. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו חייבים לתקשורת תודה.
דבריו של אראל סג"ל הובאו מתוך תוכניתו ב-103FM. לתכנית המלאה: