איזו מדינה מיוחדת במינה: רק לפני שבועיים הלכנו מכות על חוק הפונדקאות, עכשיו רבים בחוץ על חוק הלאום, שגם אותו כבר טחנו עד כלות. אז מה נשאר? קבלו אותו, תאגיד השידור הישראלי. נו, הערוץ ששידר את המונדיאל.
כמה כבר שמענו על הגוף הזה, שספק אם מעסיק אתכם כמו שאותנו בתקשורת. הוא כמעט נסגר לפני שנפתח, הוא כמעט פוצל, ועכשיו מקבל לניהולו את אוצרות החינוכית. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהתחקיר שפורסם בסוף השבוע ב"הארץ", תחקיר שהפך שוב את גוף השידור הציבורי של ישראל לכל מה שחשבנו שנשכח ממנו עם סגירת הגוף הקודם והמסואב, רשות השידור.
נתחיל במה שכולם מדברים עליו: שורה של "רשימות שחורות", שנוצרו לבקשת המנכ"ל אלדד קובלנץ, ושכללו חוות דעת אישיות על יוצאי רשות השידור כדי לדעת את מי כדאי לקחת לתאגיד ואת מי לא. חוות הדעת הללו היו אמורות להיות ענייניות, אך מי שקרא את התחקיר התקשה להאמין עד כמה הן ארסיות, שלא נאמר דוחות. עובד אחד כונה "מכוער", אחר "משעמם", ועורכת בכירה לא נמדדה לפי כישוריה אלא כ"מזרחית".
אבל כל אלה – למרות שהופיעו על השער ועוררו הרבה תגובות – הם לא הנושאים המהותיים בתחקיר של גידי וייץ והילו גלזר.
מה שחשוב כאן באמת נכתב בהמשך הכתבה, ולא זכה להבלטה דרמטית בשער העיתון המודפס או בכותרות המשנה. עם זאת, מדובר בעניינים שקשורים בניהול הכספים ובמכרזים שנתפרו לכאורה ושמבקר המדינה צריך לבדוק. האמינו לי, אלה רק קצה הקרחון. עוד נושאים רבים אחרים, שאני יודע עליהם באופן אישי, לא נכנסו לתחקיר הזה.
אז למה מתעסקים בעלבונות של העובדים? הרי זה רק הרעש הנלווה, הקצף על המים. במילים חדות יותר, אלה שטויות. רכילות שאין בה ערך. השאלה החשובה כאן היא האם נעשו כאן עבירות או לא.
אם נחזור אחורה, הרי מלכתחילה כל הדיון על פתיחת התאגיד היה דיון של ימין ושמאל. ראינו את הרוח הגבית שהתקשורת נתנה לתאגיד, והנה - אותה רוח משנה כיום את כיוון משבה. אז מה השתנה כאן? לטעמי, זו רוח התקופה. תקופה שאני מכנה "עידן הנעלבים", עידן של רגשות ולא של ריאליזם או עובדות, רחמנא ליצלן. ומי חוטא בכך? דווקא מי שמגדיר את עצמו "העיתון לאנשים חושבים". דווקא "הארץ" הוא שבחר לפרסם כאן כתבת רכילות גרידא, בעוד שברור לכל כי הוא היה יכול לחסוך מקוראיו את העלבונות כלפי העובדים ולתת דוגמאות ללא שמות. רגשות זה חשוב, אך לא בונים עולם על היעלבויות.
ערן סויסה פירסם היום רשימות דומות שנעשו אי שם בשנות ה־90 על אנשי גלי צה"ל. נכתב שם על אחד העורכים הכי מוכשרים בטלוויזיה שהוא איש בינוני. המסקנה ברורה: הרשימות הללו מפספסות. אי אפשר לכמת אדם לשתי מילים. זה לא עובד ככה, כי הכל סובייקטיבי.
אני לא מנסה ללמד אנשי עיתון "הארץ" מה לכתוב, אך יש דברים ראויים יותר לבדיקה ולתחקיר מעמיק בגוף השידור שמקבל מאות מיליוני שקלים בשנה מכספי המיסים שלכם ושלי. יש דברים ששווה לחקור אותם עם מבקר המדינה, שהם יותר משמעותיים מרשימות מעליבות ומטופשות שמישהו כתב. לכן, חברים, בואו נבדיל בין התנהגות סבירה לבין דברים עם ניחוח פלילי. בכל שאר ה"סרחה" פשוט מיותר להתעסק. אלא, כמובן, אם התגעגעתם לחוק הלאום והפונדקאות.
האזינו למונולוג המלא: