פשוט
בכיכר המרכזית של האי קוזומל, הנמצא מזרחית לחופי מקסיקו, טובל במי הטורקיז של הים הקריבי, מתכנסים מדי ערב כמה מאות מתושבי האי. זקנים וצעירים, זוגות אוהבים והורים עם ילדיהם, בחבורות קטנות וגם בודדים. פנסים פשוטים מספקים תאורה מינימלית, דוכני אוכל מציעים בפרוטות חטיפים חריפים תוצרת בית, ועל הבמה להקה מקומית מנגנת ושרה מוסיקה לטינית עם נגיעות רגאיי קריביות. זוגות זוגות מרקדים למרגלות הבמה האוהבים וגם כאלה שסתם באו ביחד. מעבירים ערב נעים ולא יומרני בכיכר.
ראינו תמונות כאלה בסרטים על תל אביב של שנות החמישים, בגן השקמים ובכיכר העיר. מאז, הכיכרות אצלנו משמשות לצרכים אחרים. יש מקומות בעולם שלא איבדו את הנאיביות, את ימי התום. הם עמוסים בבעיות ובאלימות ובעוני ובשחיתות, ממש כמו אצלנו, אבל נותרו בהם גם הראשוניות והפשטות והיכולת ליהנות מסתם מגע אנושי פשוט. אני אוהב את הפשטות הזאת בעולם המכונה "השלישי", העולם שאיננו חשוב או מתקדם או פירוטכני כמו שלנו, אבל שיש בו אנרגיות טבעיות, נטולות חיזוקים וחומרים משמרים.
כמה מאות קילומטרים מדרום לקוזומל, במדינה קטנטנה ששמה בליז, ישנו אי זעיר ששמו קולקר. אפילו לא נקודה במפה. 800 תושבים, שישה קילומטרים אורכו, 600 מטר רוחבו. כמה קטן, ככה מחולק האי הזה לשניים. סופת הוריקן אכזרית קטעה אותו במקום המכונה בפי תושבי המקום בפשטות בשם "הספליט". כדי לעבור מצד אחד לשני צריך סירה, ואפשר גם לשחות. מרבית תושבי האי ותייריו מתרכזים בחלק הדרומי, שבו יש שלושה רחובות וחוף ים שלא עושה לך חשק לעזוב אותו לעולם.
קולקר הוא "מדינה" קטנה מוקפת "אויבים", בדמות איתני הטבע. הבתים שם נבנים ברובם על כלונסאות. זוהי חומת ההפרדה מההוריקן הבא. זה מקום שמזמין תיירים ומספק להם אטרקציות מפתות, אבל גם חי את חייו. יש בו בית ספר, ובית קפה מקומי, יש זוגות צעירים וגם זקני האי, שיוצאים לטיול לאורך החוף בשעת השקיעה. אנשים מעבירים חיים שלמים במקום שאין לו שום יומרה או חשיבות ושהסיכוי היחיד שלו לקבל אי פעם כותרת קטנה בעיתון הוא אסון טבע נוראי או תרמילאי ישראלי שהלך לאיבוד.
העולם כנראה לא יכול להתקיים ככה. העולם הוא מקום לאנשים חשובים ולמדינות חשובות. בעולם, הגודל כן קובע. מדינות קטנות חשות מאוימות ורוצות לגדול ולכבוש, ומדינות גדולות רוצות לבלוע את הקטנות או לפחות לשלוט עליהן. האם יתכן עולם המחולק למאות אלפי איי קולקר כאלה? עולם נאיבי, לא חשוב, לא יומרני, עולם של מחוות קטנות ושל שקיעות וזריחות וחברות פשוטה בין בני אדם?
בעולם הקטן של האי קולקר יש בטח אנשים קשי יום עצובים ומדוכאים, ויש אסונות ויש אנשים שחולמים אמריקה. ממש כמו שבעולם המתוכנת שלנו יש גם רגעי קולקר קסומים ונאיביים, מה שמן הסתם לא יפריע לנו לפנטז על חיים במקום אחר, שקט, רגוע, קטן ומאוד לא חשוב. על חיים במקום פשוט.
לא פשוט
אנחנו מטיילים במרכז אמריקה עם ילד בן 18 שבעוד כמה חודשים הולך לצבא. טיול לפני גיוס. זה התירוץ הרשמי למי שמטייל איתנו בעולם הגדול מאז שנולד. גדל הילד. הוא מתעניין בתרבויות ובערים העתיקות שחרבו, מתפעם מהנופים ומתענג על המאכלים המקומיים. ובין ג'ונגל למערה מיוחדת מדברים על ההתלבטויות, לאיזו יחידה ללכת, ומה יהיה בגיבוש.
במציאות החיים הישראלית, זה משתלב יחד. רגעי הקסם והחוויה עם הבגרות המתקרבת וההחלטות שהן החלטות חיים. ולפעמים חיים או מוות. ולטוב או לרע, גם טוב וגם רע, זה מה שתמיד ייחד אותנו מהאחרים, מבני ה-18 ובני ה-21 ובני ה-50 באוסטרליה ובשוודיה, באנגליה ובאוסטריה. הם פשוט מטיילים, אצלנו זה טיול לפני גיוס או אחרי צבא. הם מטיילים כי טיול זה החופש המוחלט, אנחנו מטיילים כי אנחנו באמת צריכים חופש כזה – לפני או אחרי הצבא.