דיווח סודי מאת דיפלומט אמריקני: המשולש אולמרט-לבני-עמיר פרץ לא מתפקד. סודי. וואו. אני על סף אובדן הכרה. איך לא ידענו? איך לא קלטנו? איך חיינו ככה באשליה מתוקה שהכל שם מתקתק ועובד כמו שצריך? איזה מזל שבא הויקיליקס הזה ושם לנו את האמת בפרצוף. האמת הסודית.
רגע, כוס מים, התאוששות, אוויר. הנה זה מגיע שוב. ישראל ממליצה לתקוף את אירן. ראש המוסד ממליץ על הפיכה. למה אף אחד לא מספר לי מה קורה בבית הזה? שנים הייתי בטוח שדגן בעד הבלגה ושישראל ממש מתחננת בפני האמריקנים שלא יתקפו. תודה, תודה לך ויקיליקס. בזכותך אני גם יודע עכשיו שארדואן קיצוני, שקדאפי אוהב בלונדיניות ושבאמריקה לא מאמינים לביבי.
בזבוז של נייר
המסקנה העיקרית שלי מהחשיפה שתוארה ככזו שתרעיד את אמות הסיפין בעולם, היא שיש בעולם הזה בזבוז משווע של נייר. כמה חבל שיערות הגשם שלנו נכחדים רק כדי שכל מיני דיפלומטים משועממים יוכלו לשגר למעסיקים שלהם דיווחים סודיים שכל קורא עיתונים ממוצע יכול לדקלם מתוך שינה.
המסקנה השנייה היא שמגיע לתקשורת המושמצת שאפו גדול. אין דבר שלא קראתם או שמעתם במגה-חשיפה הזו, משום שמאות אלפי עיתונאים חרוצים ברחבי העולם מבצעים מדי יום נאמנה את תפקידם. לחשוף, לגלות, לדווח. שום קונספירציה לא מוכרת לא נתגלתה כאן. שום דיווח מרעיש על יחסים סודיים באמת או בריתות חשאיות באמת שלא הכרנו.
והמסקנה השלישית היא שאנחנו יותר מכל דבר אחר מתים להציץ, ולא משנה לאיפה. חדר המיטות של ספקטור ושריג, מלון השלישיות של בר לב בהרצליה או חלופת המברקים בין וושינגטון לתל אביב – לא משנה מה. אנחנו האח הגדול ואנחנו רוצים לראות הכל ומקרוב ובלי צנזורה.
יש משהו משובב לב בלראות את כל הפוליטיקאים והדיפלומטים האלה ערומים מחליפותיהם ועניבותיהם, אמיתיים ובוטים ולפעמים אפילו מגעילים, ולא מביטים אלינו בחיוכים מלאכותיים ובלחיצות ידיים מעושות שכל כולן הצגה למצלמה. חבל רק שהחשיפה עצמה מאכזבת. שילמנו למופע חשפנות וקיבלנו פרווה. נחכה בכל זאת להצגה האמיתית בבית האח הגדול, ביום שבת.