הקורונה והמוטציות רודפות אותנו, אין לנו יכולת להכיל כי אין לנו באמת שליטה בחיינו, ובמצב כזה חייבים למצוא אשם. בתפקיד האשמים הראשיים להמשך הקורונה נבחרו בכבוד רב, החרדים. ככה בהכללה.
כל עוד כולם תחת סגר מלא-מלא, צריך היה לצפות מהם גם להתנהג בהתאם להנחיות. אך ברגע שההפגנות הפכו לחיוניות וטיסות (לא רק לדובאי) גם זכו להכרה חיונית, אז נוצרה היררכיה במדד החיוניות. ועכשיו יבואו החרדים ויאמרו כי תלמודי התורה חיוניים להם. ומה נאמר? שזה חיוני פחות? כן, כך נאמר להם, ואכן סגרו למספר ימים. ואז הטיילת בבת ים נצפתה גדושה באדם ועוד מסיבות ביתיות בערים אחרות. בקיצור, אין מנוס מהחלטה חדה - הכל כולל הכל סגור (כמו החלטת נתב"ג) או להקצות מתווה פתיחת תלמודי תורה כי גם להם יש קודש קודשים.
בתכל'ס הנתונים מראים כי רוב החרדים לא מפרים הנחיות, אלא מדובר בקבוצות בודדות בתוך פלגים מסוימים, אז מדוע מכלילים? מסיבה בתל אביב או בקיסריה יוגדרו כ"הפרות במגזר החילוני"? לא. תוסיפו עוד נתון - רוב החרדים אינם צמודים כמונו לתקשורת, לכן הם מגיבים בצורה איטית יותר. רוב החרדים גרים בדירות קטנות ובמשפחות מרובות ילדים, לכן גל קורונה אצלם מעלה את אחוזי המאומתים במהירות רבה יותר, גם אם הם נשארים בבית בסגר מלא.
לא כל החילונים שומרים על ההנחיות ולא כל החרדים שומרים על ההנחיות, זאת האמת. כששוטר מגיע לעיר חרדית לאכוף הפרה של מיעוט, הוא מגיע חם והחרדים לא מוגנים משפטית כמו מפגינים אחרים, אלא מוגנים ע"י הקהילה. מהר מאוד זה מתלקח והצעירים, כמו בכל מקום, מסלימים את האירוע לנקודות קיצון מזעזעות כמו שריפת אוטובוס או תקיפת ראש עיריית בני ברק ואסור שזה יקרה. חייבת להיות רגישות יתר לאוכלוסייה תחת מתקפה וחייבים לשלוט במיעוט הקיצוני. לאחרונה כמויות השיטור גבוהות במיוחד בעקבות הלחץ התקשורתי, ומייצרות הפרות סגר נוספות. במקום לפעול נקודתית ומקצועית, מלהיטים את רחובות בני ברק עד כדי ירי באוויר. תארו לכם מה היה קורה לאיתמר אוחיון, השוטר שהותקף בהפגנות בבלפור בקיץ האחרון וכתוצאה מכך פונה לבית החולים עם שבר ברגלו, אם היה מוציא נשק ויורה באוויר. אגב, הפגנות מותרות לא? אז במקום לייצר הפגנות, תאכפו הנחיות. הרי כשיש ריבוי מסיבות פרטיות בתל אביב, המשטרה לא פורסת כוחות בכל העיר אז מדוע בבני ברק כן? זה יכול היה להיראות אחרת.
כמובן ששיווק אשמת החרדים בכל מה שלא טוב במדינה זה לא עניין חדש, זה יושב במקום עמוק הרבה יותר. עניין הגיוס לצה"ל למשל - מבחינתי, רוב החרדים לא מתגייסים ועדיין אני עשיתי צבא וטוב לי במקומי. לצבא אין באמת צורך בכמות נוספת של מתגייסים, ומבחינת החרדים, השירות מעמיד אותם בקשיים אל מול סגנון חייהם המוקפד בשונה ממני ולדומים לי.
אם כל החרדים יעבדו אז נטל המס ירד ממני? שטויות של קמפיינים פוליטיים. אגב, חרדי שלא לומד במשרה מלאה, יוצא לעבוד, והנשים יוצאות לעבוד כי מקצבת אברך של כמה מאות שקלים לא ניתן באמת לחיות, אפילו לא מתחת לקו העוני כשיש לך מספר ילדים. וכמה אברכים יש בישראל? מיליון? חצי מיליון? ממש לא, 89 אלף (נכון ליוני 2019). וכמה סטודנטים באוניברסיטאות מסובסדים ע"י המדינה כל שנה? בסביבות 200 אלף סטודנטים עולים למדינה, כ-3,500 ש"ח כל חודש לימודים. פערים גדולים לטובת הסטודנט מול האברך. כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה המדינה מימנה חלק מהתואר שלי. אז אברך שמקבל תמיכה מהמדינה בלימודיו יהיה בעבורי אסון? לא ממש. ללמוד תורה כל היום ולחיות בדוחק רחוק מלהיות קל. וגם ה"מתנה" הזו מותנית להם בתנאים רבים ומוגבלת בזמן, ממש כמו באוניברסיטאות.
בסיס האשמה הוא עמוק יותר מהנושאים הנ"ל, אבל מהו אותו רגש שגורם לאנשים חכמים ונאורים לא לחקור דבר ולשתות את כוס הכעסים לרוויה? השתדלתי למצוא תשובה לכך, עדיין מחפש. משהו בחרדים גורם לכעס עצום הרבה יותר מאשר הם ראויים לו.
אז מי אשם בקורונה, החרדים או הכעס? אני בוחר להאשים את הכעס. הכעס שמציץ עלינו מכל עבר ואולי הקורונה תתפוגג כשהשנאה תתפוגג. ולגבי נטל הכלכלה ונטל התורה, כולנו חופשיים לבחור למה להשתעבד. אני מוצא את הסידור הזה בריא. אבותינו אמרו שהעולם כולו מתקיים כל עוד התורה מתקיימת, וגם אם אתם לא מאמינים בכך ומוכנים לבטל את כרטיס הכניסה שלנו לאדמת ישראל, האברך המושמץ בטוח בכך ומוכן לקבל על עצמו את עול התורה וגם את עול השנאה.