הלוואי שהיה רגע כזה, הוליוודי וברור, שבו הייתי מבינה משהו משמעותי על חיי, ומחליטה לשנות אותם מהקצה אל הקצה. זה היה הופך את הכל להרבה יותר מנומק, פשוט וקל לעיכול. רק שבמציאות, הכל היה הפוך: הפעולה הקדימה אצלי בצעדים רבים את ההבנה. ובמילים אחרות, קודם ארזתי את עצמי ועזבתי את תל אביב לטובת מצפה רמון, ורק אחר כך התחלתי להבין, לאט לאט, למה.
שנתיים תמימות היו צריכות לחלוף כדי שאהיה מסוגלת להביט לאחור ולשרטט את המהלכים הנפשיים שהובילו אותי לכאן. חוכמת הבדיעבד, קוראים לזה. או, אם תרצו, גרסת המציאות של CSI – עם תת-המודע שלי בתור הפושע הנמלט, שחוקרי המשטרה משחזרים את מסלולו המסתורי והעקלקל מתל אביב – עיר הולדתי ומגוריי לאורך כל חיי – דווקא למצפה רמון, עיירה מדברית נידחת באמצע המדבר. בפסיכולוגיה קוראים לזה הדחקה. מנגנון הגנה בריא בדרך כלל, וגם מאוד פשוט ויעיל. עד כדי כך יעיל, שהצלחתי לבשל בתוכי את ההחלטה לעזוב את תל אביב במשך חודשים רבים - מבלי לשים לב לכך בכלל.
נימוקים רציונליים דווקא כן היו לי, ובשפע: אני רוצה להוזיל את עלות המחיה שלי, לחיות קרוב לטבע, רוצה שקט, מלללא חנייה, בית גדול על אדמה, גינה, מרחבים. דרישות די מתבקשות, לטעמי, כשהן מגיעות אחרי שלוש שנים של מגורים בכוך של 40 מ"ר בלוינסקי, עם שתי אנטנות סלולאריות מעל הראש. אבל הנימוקים האלו - ואת זה ידעתי כבר אז – היו גם שטחיים. בשבילם יכולתי לעבור לגור במושב, בקיבוץ, או סתם ביישוב בורגני נחמד שקרוב למרכז. סיבה מהותית יותר הובילה את השינוי הזה, רק שלא היה לי מושג מהי. אפילו לא היה לי אז מושג שהיא קיימת.
אוי ויי, נדלקתי על רוחניק
מדהים לגלות איך הנפש שלך חותרת למקום מסוים, הרבה לפני שאת עצמך מודעת לכך. היו המון סימנים מקדימים לשינוי, רק שלא ידעתי לזהות אותם. נניח, איתי. לא היה לי מושג שהוא רק נ"צ נוסף, מקסים בדרכו, בדרך שלי למדבר. אפילו הכרתי אותו במדבר: ליתר דיוק, ב"אשראם במדבר" בשיטים. זה קרה הרבה לפני שעברתי למצפה, כשעוד הייתי ספונה עמוק בחיי התל אביביים ונשלחתי לכתוב עבור מוסף "סופשבוע" של מעריב על פסטיבל "פשוט". נו, אתם יודעים, הפסטיבל הזה שבו כולם הולכים ערומים, משלמים על זה המון כסף, וקוראים לזה "חופש". לא מאוד חיבבתי את "אשראם במדבר", אבל את איתי, 40 וקצת, גבוה ושדוף ודי קשקשן, דווקא כן, והיה לנו רומן נחמד בן חודשיים וחצי, במהלכם חזרתי לבקר אותו באשראם כמה פעמים. "מי היה מאמין", סחתי אז לחברותיי במבוכה קלה, "נדלקתי על רוחניק".
אבל לא לאיתי נסעתי הלוך ושוב כל הזמן, אלא למדבר. הוא היה האהוב החדש והאמיתי, שאליו בערתי, ובהמשך אגלה שהוא חיידק שלא מבריאים ממנו בקלות, או בכלל. חיפשתי כל תירוץ כדי לנסוע לשם והייתה לי פלטפורמה נוחה מאוד לתירוצים. בכל זאת, עיתונאית. אז הייתה כתבה על חוות האלפקות במצפה רמון, ואחריו הגיע ראיון עם השחקנית מרב גרובר, שתנחשו איפה היא גרה, וביקור בחוות "הרועה" ליד שדה בוקר, וטיול לאילת, ועוד טיול לסיני, ובסוף נבטה גם התובנה שאולי במקום לשרוף את כל הכסף שאין לי על רכבים שכורים ודלק, כדאי שאעבור לגור שם כבר וזהו.
תחשבו שאתם מגיעים למקום חדש, וישר מרגישים בבית. הכי בבית שאפשר. ורק אז, אתם מבינים לתדהמתכם - שבעצם, מעולם לא הרגשתם בבית במקום הקודם שגרתם בו. זה פשוט עניין של התאמה, כמו בני זוג. יש כאלה שצריכים להסניף את הים מדי בוקר. אחרים מתמלאים שמחה מול נוף ירוק. אני, מתברר, צריכה צהוב מדברי בעיניים ורוח בשיער. כששניהם קיימים, הכל מרגיש לי פתאום לגמרי אפשרי.
האם ידעתי את זה על עצמי? לא. איך אדע? היו לי חיים מאוד ברורים בתל אביב, וזו בדיוק הייתה הבעיה. הרגשתי שהפכתי ל"פרסונה" מסוימת, לאישה ההיא מהעיתון, או מהטלוויזיה, ושהאישה הזו – כלומר, אני – לא רק שאיננה דומה לי, היא גם משעממת אותי למוות. נמאס לי מעצמי. הכל נראה לי מוכר עד זרא, וכל כך מוגבל וצר השקפה. בתי הקפה, הבוטיקים, המסיבות, מערכות העיתונים, הדירות השכורות. כמו טרומן בסרט "המופע של טרומן", שיום אחד גילה שהשמיים שלו הם בעצם לוח דיקט של תפאורה, התחלתי להבחין במגבלות של העולם שבתוכו אני חיה. לא ייתכן, חשבתי, שזה הכול. חייב להיות יותר, כי בי יש יותר. יש בי את האישה שאוהבת מרחבים, וחופש, ושקט, וחיות. אישה שאוהבת לגדל צמחים, ולבשל, ולטייל, ולשכב על החול מתחת לכיפת כוכבים. והאישה הזו, מה איתה? מתי היא תתחיל לחיות?
אופוריה טהורה (ומנומנמת)
לקח לי הרבה זמן להפנים, שלעבור למדבר זה שינוי הרבה יותר משמעותי מלהחליף מיקוד. אחרי הכל, תל אביב ומצפה רמון הן שתי דרכי חיים הפוכות לחלוטין. הילוך ראשון והילוך חמישי. בחצי השנה הראשונה לא הפסקתי לישון. עד כדי כך, שאפילו הלכתי להיבדק אצל רופא מחשש שמשהו לא בסדר איתי. ההבדל בקצב החיים, מתברר, פשוט הרג אותי. לא הייתי רגילה לכל כך הרבה שקט ורוגע, אחרי הטירוף של העיר. אם תשאלו אותי, בהתחשב בהפרשי העוצמות בין שני המקומות, פלא שבכלל הצלחתי להישאר ערה.
ואף על פי כן, השנה הראשונה הייתה, ברובה, אופוריה טהורה. הכל היה יפה בעיניי, ושונה, ומהפנט, ומצחיק, ומרגש. היעלים שמטיילים ברחוב בנונשלנטיות, כאילו הם חתול אשפתות ולא חיית בר אצילית. הבריזות המופלאות גם באמצע אוגוסט. הלילות של נפילות המטאורים, מופע זיקוקי די נור חינם, ישירות מהטבע. וכמובן, מצפה עצמה. 6000 איש בקושי, אבל אף אחד לא דומה לשני: רוסים, דתיים, קהילת העבריים, רוחניקים, אנשי קבע, ילידי פריפריה וסתם תמהונים – וכולם מצטופפים באותו סופרמרקט, בנק, דואר ומרכז מסחרי, ולובשים טרנינג ונעלי בית, כי את מי בדיוק יש להרשים.
כמו תמיד בפריפריה, החיים כאן מלאים בניגודים מופרכים: אין אורטופד, אבל יש אוסטאופתית מופלאה; אין קולנוע או תיאטרון, אבל יש להקת מחול בינלאומית של ניר בן גל וליאת דרור; אין סופרפארם אבל יש בית טבע אורגני. אין מסעדה נורמלית, אבל בבית של רחמים מבשלים ומוכרים את האוכל ההודי הכי טעים בארץ. וכמובן – "בראשית", מלון יוקרה ברמת חמישה כוכבים דה-לקס, שהתיישב לו באמצע עיירת פיתוח, כמו ידית זהב על דלת מתפוררת. תוסיפו על זה גם אלפי תיירים מהארץ ומחו"ל, עשרות רוכבי אופניים זחוחים, עם טייטס וקסדה כעורה ולקינוח, כחצי מליון חיילים, שמשרתים באחד מעשרות בסיסי הצבא באיזור – וקיבלתם סוריאליזם סהרורי מהסוג המשובח, שלא מפסיק להצחיק, להרגיז ולעניין.
הקושי הגדול היה להיגמל. ממה? ובכן, ממה לא? למשל, משופינג בקניון, מהזמנת טייקאוויי ממסעדות או ממשלוח מהסופרמרקט בטלפון. כל הדברים האלו מתו. אין קניונים במצפה, ובסופרמרקט המקומי ישברו לך עגלה על הראש, אם תבקשי משלוח בטלפון (או משלוח בכלל). כאן עושים הכל בעצמך. מבשלים, קונים, וגם מנקים – כי עוזרות בית הן יצור נחשק כאן לא פחות מבר רפאלי. הרגלי הצרכנות שלי השתנו. בלי גירויים – אין צריכה. לטוב ולרע.
אחר כך נגמלתי מהרעש. ההמולה העירונית, בניגוד למה שחושבים, היא מאוד ממכרת – במיוחד כשזה מה שהכרת כל חייך. הבאזז הזה, המעיד על התרחשות תמידית בחוץ – אוטובוס מחרחר, אנשים צוחקים, שיכור מקיא, סירנה של אמבולנס – יש בו משהו מרגיע ומנחם, ידיעה שהחיים כל הזמן פועמים, דוהרים הלאה, ממשיכים לבעוט ולא משנה מה.
השקט המדברי, לעומת זאת, הוא הכי מפחיד בעולם, בהתחלה. סמיך ותובעני וחסר רחמים. עד היום, חברים שבאים לבקר מהמרכז לא יכולים לשאת אותו יותר מ-24 שעות. בשבת בצהריים כבר קופצת להם הרגל. אני מבינה אותם. לוקח המון זמן להתרגל לשקט הזה. בעיקר כי הוא מדומם את כל הסחות הדעת ומאלץ אותך לראות את עצמך. מצד שני, זה כמו בהרואין. כשמתרגלים – אין דרך חזרה.
זה לא אומר שאין בי מדי פעם געגועים לתל אביב. אני האחרונה שתטיף לכם לעבור לפריפריה. וחוצמזה, אני אוהבת את תל אביב בכל ליבי. זה לא משהו שנמחק, נהפוך הוא. בכל פעם שאני מגיעה לביקור היא נראית לי יותר יפה, מפתה, גדושת אקשן. רק שהפעם, אני על תקן מבקרת ולא תושבת, והאמת שאני די נהנית מהסטטוס. אין לי עניין להישאר.
נשמה שלי
אני לא יודעת אם אגור במצפה רמון כל חיי. כרגע אין לי כוונה לזוז לשום מקום, אבל החיים הם עסק דינמי, כידוע, ומי בכלל יכול להתחייב שיישאר במקום מסוים כל חייו? גם אין לי, עד היום, תשובה ברורה לשאלה "למה דווקא מצפה". אם רציתי מדבר, יכולתי גם לגור בדימונה, בשדה בוקר או בירוחם. אבל מי שצריך להגיע דווקא למצפה, גיליתי עם הזמן, כנראה מגיע.
ואגב, לא כולם נשארים. אחרי שנת האופוריה מגיע משבר לא קטן. החורף השני כאן היה קשה ואכזרי מכל מה שהכרתי. הקור ריסק את עצמותיי באיטיות ובעקביות. קשיי הפרנסה היו גדולים. קשרים חבריים התנתקו בגלל המרחק. העבודה עברה עשרות תהפוכות, ועדיין עוברת. ואף על פי כן, לרגע לא הצטערתי או התחרטתי, כי כל זה הרגיש חזק ואמיתי יותר מכל מה שחוויתי בחיי. אני בבית. אני סוף סוף בבית.
זה בית פנימי, הרבה לפני שהוא חיצוני. זהו מקום שבו את מצליחה להקשיב לנשמה שלך ולהבין מה היא רוצה. ובמדבר, אם לחזור לעניין השקט, הווליום מספיק נמוך כדי שאוכל להצליח לשמוע אותה. כי היא לוחשת, הנשמה שלי, מתברר, ובעיר היה לי מאוד קשה לשמוע. גם ככה יש לי אוזן אחת שלא עובדת מי יודע מה. ועל הדרך, הרווחתי גילוי לא פחות חשוב – מה אני לא. לא הקריירה שלי, לא הגוף שלי, לא המעמד החברתי או הכלכלי שלי. אני אליען. לזובסקי. וואחאד שם, אני יודעת, אבל אפילו לפי משרד הפנים – יש רק אחת כזו.