עליתי לצפון לבלות את סוף השבוע אצל אחי הגדול, גיסתי ושתי האחייניות המקסימות שלי. הצטרפו אלינו גם אחי הקטן וארוסתו הטרייה. החלטנו לנסוע ברכבת ולהשאיר את הרכב בבית. כבר כשהגעתי לתחנה נזכרתי שיום חמישי בצהריים זה לא הזמן האידיאלי לעלות על רכבת צפונה (או בכלל). רכבת ישראל היא מיקרוקוסמוס של החברה שלנו בארץ. מי לא היה שם? חיילים עייפים שזכו לצאת הביתה לחמשוש, אנשי עסקים עם חליפות ולפטופים, נשים, גברים, ילדים ונערים, אפילו כמה תיירים שהגיעו לחגוג את חג המולד בארץ, כל המדינה בקרון אחד.
ככל שהרכבת התקדמה לה באיטיות על הפסים לכיוון הצפון, הלכה והתרחקה לה מתל אביב האפורה בכל תחנה שהיא עצרה, הדוחק והצפיפות שבה התפוגגו להם כבדרך אגב, כך גם אצלי הלחץ של תלאות השבוע הלך והתפוגג לאיטו. הטלפון כבר לא צילצל באותה תדירות ואפילו כשהוא כן צילצל, לצלצול שלו הייתה מנגינה אחרת, יותר שקטה ורגועה, כאילו גם הוא יודע שיצאתי מתל אביב ושמעכשיו הוא ישתדל לא להפריע לי. אני לא יודע אם זה רק אני, אבל ככל שאנחנו מצפינים האנשים נראים לי יותר חייכנים ומסבירי פנים, יש על פניהם מין מבט שליו כזה שמבין שהשבוע נגמר ושהשקט מתחיל.
מצאנו את הילד
הגענו לתחנה שלנו ושם כבר חיכה לנו אחי הגדול, עלינו לרכב והמשכנו עוד צפונה, למקום שהרכבת לא מגיעה אליו וכנראה גם לא תגיע בשנים הקרובות, אחי הפתיע אותנו ואמר לנו שהוא רכש עבורנו כרטיסים להופעה של ״איפה הילד?״ באיזה מועדון בסביבה. כמה אירוני שאת אחת הלהקות שהכי מזוהות עם העיר הלבנה, אני הולך לראות באחד המקומות הכי רחוקים ממנה
הייתה הופעה מחשמלת, הרגשתי איך הדיסטורשן נכנס לי בעמוד השדרה ומשם מתפשט לכל העורקים, ממלא את נימי גופי ונפשי בתחושה משחררת ומשכרת של חופש אמיתי. התופים שבדקו את האלסטיות של עור התוף שלי ומעל הכל את קולו המדהים של הסולן שכאילו לא נגעו בו השנים ולא עברו מעל שני עשורים (כמעט שלושה) מאז שהוא ופיו הענק התחילו לצרוח את משנתם הבועטת מעל במות הארץ.
נגמרה ההופעה והקהל התפזר לו לכל עבר בסדר מופתי ובלי אף צפירה, לא לפני שהוא הודה ללהקה במחיאות כפיים שנמשכו דקות ארוכות. הכי כיף לדעת שיש לאן לברוח ושיש חיים מחוץ לתל אביב, אפילו בסופי שבוע.