אם הייתי צריך לתאר את שרן ייני במשפט אחד, הייתי בוחר במשפט "השלם גדול מסך חלקיו". ייני אף פעם לא היה הכי טוב באף אחד מהתפקידים על המגרש, והוא שיחק בהרבה תפקידים. הוא שיחק כקשר אחורי, הוא שיחק כמגן ימני, הוא שיחק כבלם ואפילו כשוער יצא לו לשחק כמה פעמים לאחרונה. הוא לא הכי מהיר, לא הכי חזק, לא הכי גבוה, הוא לא כובש הרבה ולא מבשל הרבה, ואם תחפשו את התרומה שלו למשחק בשורה הסטטיסטית כנראה שלא תמצאו הרבה.
אבל שרן ייני הוא הרבה יותר משורה סטטיסטית בדף המשחק. הוא הרבה יותר יעיל ומועיל מכל סטטיסטיקה בה מודדים היום שחקנים, הוא מביא למגרש הירוק משהו אחר, משהו שלא ניתן לכמת במספרים או באחוזים, משהו שאי אפשר לתאר במילים, אם תבקשו מאוהדי הכדורגל לתאר את הדבר הספציפי הזה הם ישתמשו במילים כמו: נשמה, כוח רצון, לחימה וכו'. אבל אף אחד מהם לא באמת יוכל לשים את האצבע על הדבר הזה, אם מישהו היה יכול לרקוח את הדבר הזה ולמכור בבקבוקים הוא היה הופך בין רגע למולטי מיליונר.
בימים כאלה כשכל שחקן כדורגל דואג רק לעצמו, שרן הוא זן נכחד, אחד שתמיד יראה לנגד עיניו את טובת הקבוצה ולא את טובתו האישית. אחד שידאג שכל שחקן חדש בקבוצה ירגיש מההתחלה כאילו הוא הגיע הביתה, אחד שיישאר אחרי כל משחק להודות לאוהדים (גם בהפסדים), אחד כזה שכולם רוצים להיות חברים שלו.
אין הרבה שחקנים היום בעולם הכדורגל שניחנים בדבר הזה, הראשון שקופץ לי לראש הוא קרלס פויול מברצלונה שפרש לאחרונה (ושיקפצו לי כל המצקצקים).
אחרי עשור במדי הקבוצה הבוגרת של מכבי תל אביב, שרן סיכם את תנאיו בוויטסה ארנהיים ההולנדית ויעזוב את הבית שלו כדי לנסות ולהגשים את החלום של רוב שחקני הכדורגל בארץ, לצאת ולשחק מעבר לים. בתור אוהד של הקבוצה אני מקבל את העזיבה שלו ברגשות מעורבים, אני שמח בשבילו שהוא מתקדם ברמה האישית ועצוב בשביל הקבוצה שמאבדת את אחד מסמליה הגדולים של השנים האחרונות. בתקופה שרוב השחקנים הופכים לשכירי חרב ושלמילה "קבוצה" כבר אין יותר מדי משמעות, שרן הראה שיש דרך אחרת, שלא הכל סובב סביב כסף ואגו ושעדיין יש בכדורגל שלנו משהו מעבר לזה, שעדיין לא פסו ועברו מן עולם הכדורגל הרומנטיקה, הג'נטלמניות והלויאליות שגורמים לאוהדי הכדורגל לאהוב את המשחק הזה כל כך, על כל אלה ויותר אני רוצה להגיד לו תודה ולאחל לו בהצלחה, אני אחזיק לו אצבעות ואקווה שיום אחד (אחרי שיצליח בחו"ל) יחזור הביתה.