במסגרת ההליכה הכמעט יומית שלי, החלטתי במוצ"ש לחרוג מעט מהמסלול ולעבור דרך ההפגנה ה"גדולה" שנערכה בקריית שמונה. ראיתי שם בעיקר סטודנטים ממכללת תל חי, רובם לא בני קריית שמונה. ראיתי הרבה חיוכים, חשתי באווירה של בומבמלה, ולהערכתי לא היו שם יותר מ-1,000 אנשים - 1,500 גג, אם אתם מתעקשים - שקצת קשה לי לכנות אותם בשם "מפגינים". הם נראו יותר "חוגגים", שבאו ליהנות מהמוזיקה של שלומי שבן שהופיע במקום. מעין בילוי נחמד למוצ"ש.
כשחזרתי הביתה גיליתי שעל פי ynet, אתר הבית של דפני ליף ואנשי נס המרד, היו ממש ליד הבית שלי 3,000 מפגינים. מעניין איפה התחבאו כל ה-2,000-1,500 שלא ראיתי. אולי בדיוק כשעברתי, הם נכנסו למחילות מתחת לאדמה, או שמא טיפסו על צמרות עצי הזית המפוזרים במתחם הלא גדול במיוחד.
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
האמת היא שצריך להיות טיפש, עיוור או שניהם על מנת להבין שהתקשורת מאתרגת את המחאה. כשאני רואה את העמוד הראשי של ידיעות אחרונות בשבועות האחרונים (או את עמוד הבית של ynet), עליי לבדוק כל פעם מחדש את הלוגו, שמא לקחתי את הבטאון הרשמי של מחאת האוהלים. גם רוב כלי המדיה האחרים חוטאים בפרגון הגובל בהערצה לאנשי המחאה. כמובן שסיקור הוא דבר מתבקש - בכל זאת קורה כאן דבר משמעותי. וגם עם אווירה חיובית כללית אין לי בעיה. הבעיה היא שנראה שיותר משהעגל - המפגינים - רוצה לינוק, הפרה התקשורתית רוצה להניק. וכמו תמיד, כשהתקשורת מנסה לדחוף משהו באובססיביות ושוטפת לנו את המוח (ע"ע אוסלו, ההתנתקות וכו') - אני מתחיל לדאוג.
מפונקים מדי, פוליטיים מדי, חילונים מדי
מלבד ההתגייסות התקשורתית הנמרצת והכוללנית מדי, יש לי עוד כמה בעיות עם המחאה הזו, למרות שכאמור היא נכונה וצודקת בבסיסה. הבעיה היא שאותן נקודות מורידות לי - וגם לרבים אחרים, כפי שאני רואה מסביב - את החשק לקחת חלק בפסטיבל הזה.
1. פוליטיות יתר. ראשי המחאה יכולים להכחיש עד מחר, אבל יש במחאה הזו ממד פוליטי שקשה להתעלם ממנו. כבר פורסם על המעורבות של ארגון השמאל הקיצוני "הקרן החדשה" במימון ובעידוד המחאה. כולנו כבר יודעים לאילו גופים פוליטיים משויכים רוב המוחים. גם היחס המזלזל שלהם כלפי ראש הממשלה, כולל ההתעקשות על מו"מ בליווי מצלמות טלוויזיה, מעיד על הזרם התת-קרקעי שמניע את המפגינים.
יש כאן משהו נגד בנימין נתניהו. אף אחד לא מזכיר את חלקם של אולמרט ושרון (מפלגת קדימה, כזכור) במצב החברתי הנוכחי. אף אחד לא שואל להיכן נעלמה מפלגת העבודה. במקביל כולם יודעים שאי אפשר לעשות הוקוס פוקוס ולראות תוצאות תוך שבוע וחצי, אבל למרות זאת דורשים מראש הממשלה תוצאות כאן ועכשיו. רצוי בליווי מצלמות. איזו חובבנות.
2. אין כניסה לדתיים. למחאה הזו יש אוריינטציה שמאלנית-חילונית. נכון שיש פה ושם חובשי כיפה, ונכון שהיו כמה רבנים שהביעו תמיכה, אבל מדובר בעלי תאנה. האווירה במאהלים חילונית למהדרין, המוזיקה שהושמעה בהפגנה בתל אביב לא ממש התכתבה עם האמונה היהודית (כידוע או שלא, אסור לשמוע מוזיקה בין י"ז לתמוז לט' באב, ובפרט לא בשבוע שבו חל ט' באב, כלומר השבוע), ויש שם משהו מאוד חופשי, משוחרר ופסטיבלי.
מדובר בפספוס: גם הציבור הדתי נאנק תחת יוקר המחייה, ועם חשיבה יותר נכונה ומתחשבת, גם הציבור הזה היה יכול להרים את דגל המחאה. אבל מה לעשות שלרוב חובשי הכיפה לא ממש נוח לשרוץ באווירת הוודסטוק הזו, כשברקע זוגות מתנשקים וג'וינטים דלוקים.
3. פינוק, למרות הכל. אתמול סיפר אביגדור ליברמן ש"המסעדות בתל אביב מלאות, ולא בטייקונים", ואני בהחלט מאמין לו. הפינוק הזה לא קיים רק בתל אביב, כמובן. ישראל מוצפת באינספור חנויות בגדים ומותגים. אנשים מבזבזים הון עתק על סיגריות ואלכוהול, קאנטרי, בילויים, בתי מלון, אייפדים, גאדג'טים, אוכל בחוץ, טיולים בחו"ל ועוד. אני לא טוען שכולם צריכים לחיות בדוחק ולהסתפק במים ולחם. בהחלט יש מקום לפינוקים, אבל נראה שבאווירת תרבות השפע המערבית, הם תפסו את המקום העיקרי בחיינו. אנשים רבים (לא כולם, כמובן) מבזבזים כסף על שטויות והבלים, ואחר כך מתפלאים שלא נשאר להם כסף לקנות דירה משלהם.
עם iPad במאהל
בשבת האחרונה עשינו שבת אצל המשפחה. באחת משיחות הסלון על המחאה ועל יוקר המחיה, הבנתי עד כמה אנשים חיים בסרט. אחד מקרובי המשפחה, שבזבז בחייו על סיגריות ואלכוהול יותר כסף מאשר אני הוצאתי על אוכל, סיפר על קשייו הנוגעים ללב לצאת לנופש בארץ. "למה אני לא יכול לצאת לבית מלון נורמלי?", שאל בהתרסה. "מה זה נורמלי מבחינתך?", החזרתי. "לפני שבועיים התקשרתי לברר מחירים במלון אילתי שהייתו בו פעם", ענה, "אתה יודע מה המחיר שלהם לחמישה לילות? 10,000 שקל! למה המדינה לא יכולה לממן לי דבר כזה פעם בשנה? למה לא מסבסדים מלונות? לא מגיע לנו להתאוורר פעם בשנה?".
לא אלאה אתכם בהמשך הדיון. רק אומר שאם יש כאן אנשים שחושבים שהמדינה אמורה לממן לנו מלונות יוקרה - אנחנו באמת נמצאים בבעיה. לפני כמה ימים חזרתי מנופש משפחתי באזור ירושלים. שילמנו 1,900 ש"ח לארבעה לילות על צימר מצוין בבית חורון, למרות שבהחלט היינו יכולים להרשות לעצמנו גם את המלון ההוא.
נכון, קשה עד בלתי אפשרי לקנות היום דירה במחיר שפוי (בעיקר אם מתעקשים על אזור המרכז), אבל כשהדרישות האלה מגיעות מאנשים שמגיעים למאהלים עם iPad, שמחזיקים מכוניות יקרות או בטוחים שהמדינה אמורה לממן להם מלונות יוקרה ב-10,000 ש"ח, המחאה נשמעת הרבה פחות רצינית. נכון שלא כולם כאלה, ונכון שיש כאלה שעובדים קשה, חיים בצמצום וחורקים שיניים, אבל מרגיז שיש כאלה שתפסו טרמפ על המחאה, ומתלוננים שאין להם כסף למשכנתא, בזמן שהכסף הולך למותגים, לאלכוהול ולשטויות. עכשיו לכו תדעו כמה אחוזים מתוכם ממלאים את אנשי ההפגנות האחרונות.
ועדיין, הלוואי שלמרות החסרונות של מאפייני המחאה - היא תצליח בכל זאת. אפשר להודות: היעד נכון וצודק, למרות שהדרך עצמה מלאה בבעיות.