כואב הלב, באמת שכואב הלב כשאני פוסע בשבילי קריית שמונה ליד חנות הצילום 'פוטו לונדון' שפיתחה בזמנו את הרגעים הגדולים של ילדותי. גם מצער לעבור ליד חנות הדיסקים הוותיקה והגדולה ביותר בעיר, זו של איציק זגורי, שאיבדה את הבכורה לטובת האינטרנט, הסלולר והצרובים. גם לא הכי נעים לעבור ליד חנות ירקות שפעם היתה הומת אדם, אבל בעקבות פריחת הרשתות הגדולות - יש בה יותר זבובים מבני אדם.
גם לא נעים לראות את עובדי מעריב מפגינים על עתידם וכספם, את עובדי ערוץ 10 חרדים למקום פרנסתם ואת אנשי "הארץ" מוזמנים לשימועים. הלב נצבט, אבל בין כל הררי הרגש, האמפתיה ואפילו הנוסטלגיה - מה שמזכיר את שליפת קישקשתא מהבוידעם בכל פעם שרוצים לסגור את החינוכית - יש להודות: מדובר בעולם הולך ונעלם, שגם אם יביאו אלף בלוני חמצן כדי להמשיך ולהחיות אותו - בסופו של דבר הם ייגמרו. סלילי הפילם, הדיסקים, המכולות הישנות של פעם - כולם כיכבו בהווה של פעם, אבל היום הם נאבקים על מנת לשרוד, אם במקרה מכבשי הזמן טרם עלו עליהם והקימו במקומם עוד גורד שחקים מפואר.
גם מעריב, הארץ וערוץ 10 סובלים מבעיה דומה. אמנם יש להבדיל בין מעריב והארץ, ששייכים לעולם הולך וגוסס של עיתונות מודפסת במגזר הכללי (במגזר הדתי העיתונות דווקא פורחת, אגב), ואילו ערוץ 10 נאבק מול חובות כבדים, נתח פרסום מצומצם וקושי לשרוד בשוק קטן עוד מיום היוולדו. אבל בכל זאת, יש ביניהם מכנה משותף אחד: מדובר בגופים תקשורתיים שלמעשה, אין הבדל מהותי בינם לבין חנויות הצילום או חנויות הדיסקים שהולכות ומאבדות את הרלוונטיות שלהן. בשני המקרים מדובר בשינויים טכנולוגיים-חברתיים שטורפים את הקלפים מחדש, אבל בניגוד לבעל חנות הצילום, לכלי התקשורת יש אפשרות להעלות את הנושא לכותרות, ולצייר את אובדן ההצלחה שלהם כאובדן הדמוקרטיה.
העולם משתנה, התנאים משתנים
אם מדינת ישראל אמורה לתמוך גם בערוץ 10, שלא מצליח להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית (ונעזוב לרגע את הסיבות לכך), באותו היגיון היא היתה אמורה לתמוך גם בתעשיית הטקסטיל, לפתוח חלק גדול מעשרות אולמות הקולנוע שנסגרו בעשורים האחרונים, לסבסד סלילי פילם ולממן את חנויות הדיסקים שנותרו. גם כאן מדובר באלפי משפחות, והפרנסה שלהן לא פחות חשובה מפרנסת עובדי ערוץ 10.
לא הייתי רוצה להיות ולו לרגע במקום עובדי מעריב, מפוטרי הארץ או מתנדנדי ערוץ 10. אני מאחל להם שיקבלו את מלוא זכויותיהם, אבל בין כל המחאות והאמוציות יש לזכור: העולם משתנה, התנאים משתנים, והפתרון הוא לא לדרוש חמצן כלכלי מהממשלה, על חשבון משלם המיסים, אלא להבין שלפעמים דברים משתנים, ומה שאתמול הצליח היום כבר לא מצדיק את עצמו כלכלית.
העובדות הכלכליות לא מפריעות לרני רהב, אם נחזור אליו, לייחס את התמורות במדיה לראש הממשלה. "לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל הדמוקרטית בהנהגתך יסגרו עיתונים או יצומצמו", הוא רומז. "אני מבין שהציבור הישראלי לא אוהב תקשורת מצד אחד, אפילו שונא אותה ושמח לאידה בשעה קשה זו, אבל מצד שני, כבוד ראש הממשלה, הוא גם לא יכול בלעדיה. זהו החמצן של הדמוקרטיה וחלק מהשיח הציבורי ומה- DNA של כולנו".
ובכן, אני לא יודע אם רהב יודע, אבל רוב הציבור במדינת ישראל לא קורא מעריב, לא עושה מנוי להארץ, וגם לא צופה בערוץ 10. זה לא החמצן או ה-DNA האמיתי שלנו, אלא עוד כלים בידוריים-חדשותיים. אז למה לממן אותם? האם הם סוגה עלית? האם בלעדיהם אפשר לכבות את האור על הדמוקרטיה? אם הציבור עצמו לא מצביע בידיים (או בשלט) - למה שהממשלה תעשה זאת?
לא נעים להגיד, אבל אני חושב שהעולם כמנהגו ינהג גם אם מעריב וערוץ 10 ייסגרו, והארץ יפטר כותבים רבים. ביום שאחרי האדמה לא תרעד, ההרים לא ייפלו, והים לא יישרף. זה יהיה כמובן לא נעים, לחזות בדעיכתם של חלקים נרחבים בעיתונות המודפסת, שממילא גוססת בחלקה, אבל מדובר בתהליך טבעי שיקרה במוקדם או במאוחר.