כשאריק איינשטיין הוציא סינגלים לרדיו ב-15 השנים האחרונות, לא חשבתם שהוא ענק כמו שאתם חושבים היום? למה עורכי הפלייליסטים בחלק גדול מתחנות הרדיו, בראשן גלגלצ, התעלמו מהרוב המכריע של שיריו, באותן שנים? כמה עוול ספג האמן הגדול הזה מהרדיו הישראלי, וכמה הוא שתק וחרק שיניים? אז עכשיו זו לא חכמה להתרפק ולהתגעגע.
אנחנו, אנשי התקשורת, היינו צריכים לכבד אותו בזמן אמת. זה מה שניסיתי לעשות בעצמי, כשהייתי מבקר המוזיקה הישראלית של "רייטינג", והשתדלתי לתת לכל אלבומיו יחס הולם ומכבד. אז לא, לכבד זה לא לתפוס אותו לשיחה טלפונית ולתפור ממנה כתבת מגזין על נוסטלגיה, ספורט ופרטי טריוויה, אלא גם להשמיע את השירים החדשים, לכתוב על האלבומים שהוציא מאז, ובאופן כללי - להתייחס אליו כאל אדם, לא כאל אייקון שהדבר המשמעותי האחרון שעשה היה באמצע שנות התשעים.
נכון, לא כל האלבומים והשירים שהוציא במילניום הנוכחי היו מושלמים, אבל בינינו, אם צוללים לדיסקוגרפיה העשירה שלו - מגלים שגם בעבר היו לו דברים לא מושלמים. ההבדל העיקרי בין אז להיום הוא הכבוד שהתקשורת נוהגת לתת לאמנים בסדר הגודל שלו. בזמנו תחנות רדיו צעירות ומגניבות ידעו לכבד גם אמנים שלא נמצאים בשיא פריחתם, אבל היום, חוץ ממקרים באמת יוצאי דופן - אם עברת את גיל 60, רוב הסיכויים שתהיה לך עדנה רק אחרי שיקראו עליך קדיש.
לא בכדי חלק גדול מהתמונות שמלוות את פטירתו של אריק איינשטיין שייכות לעבר הרחוק, חלקן אף מעידן השחור-לבן. נוח לרבים להאדיר את אריק הצעיר, הסמל והאייקון, זה של "סע לאט", אבל לא המבוגר והרגוע של "כמה טוב" - השיר המקסים והמופלא שלו מהאלבום "שמש רטובה" (2002), או "פרידה קצרה" (2006) מהאלבום עם פיטר רוט או "חמלה" (2004).
הטקסט הזה לא נועד רק להאשים, אלא גם לתת חומר למחשבה עבור כולנו. "אל תשליכני לעת זקנה", מכירים? וזה קורה גם ברגעים אלה ממש. מסתובבים כאן בינינו עוד לא מעט אמנים מבוגרים שמקבלים יחס מעליב מהתקשורת. יהורם גאון הוציא עם עמיר בניון אלבום בוגר ונפלא, אבל לא היה מספיק מגניב בגלגלצ; בעז שרעבי הוציא לפני שנתיים וחצי אלבום נפלא, אבל זכה להתעלמות הרבה פחות נפלאה; אבי טולדנו ביצע אצלי בתכנית "בכיוון אחר" בערוץ הידברות את "אל תשליכני לעת זקנה", כזעקה על אותו יחס תקשורתי לבני הדור המבוגר, וכן הלאה. אפשר להפוך את הרשימה הזו להרבה יותר מדכאת, אבל במקום להתעצב על אמן גדול שהלך, בואו נחשוב איך לא נגיע למצב שבו נתרפק על האמנים שחיים איתנו היום, רק אחרי שיהיה מאוחר מדי.