כבר כמה שנים טובות מספרים לנו שאמון הציבור במערכת בתי המשפט נמצא בירידה. אז נעים מאוד – אני הציבור הזה. לעתים קרובות מדי אני מרגיש שבית המשפט הופך יותר ויותר למקום פוליטי, למגדל שן שמאלני-חילוני-אליטיסטי שכלל לא מייצג את העם, וגרוע מכל: לגוף שלקח לעצמו, בשיא החוצפה, את היכולת לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, להתערב כמעט בכל מה שזז כאן במדינה ולמעשה לנהל את מדינת ישראל לפי ראות עיניו. או כפי שהיטיב להגדיר זאת אהרן ברק – "הכל שפיט". בהמשך לכך, על מנת לשמר ולשכפל את הגישה, התמנו בית המשפט העליון בעיקר שופטים בעלי תפיסת עולם דומה.
הביקורת כלפי תאוות השפיטות של בתי המשפט ברחבי העולם החלה, תתפלאו לשמוע, עוד הרבה לפני שנולדנו. כבר ב-1931, במחזמר המצליח "Of Thee I Sing" שהוצג בברודווי, סצנת הסיום הראתה כיצד בית המשפט העליון של ארה"ב מתכנס על מנת להכריע בשאלה הרת הגורל – האם התינוק העומד לנשיא ארה"ב יהיה זכר או נקבה. כמה נלעג, כמה נכון.
לא שלפני כהונת אהרן ברק ותאומתו הרוחנית דורית ביניש, מאז 1995 ועד עצם היום הזה, הכל היה מושלם בממלכת בית המשפט הישראלי, אבל נראה שמאז המצב אף החמיר. שופטי בית המשפט העליון נתנו דרור לחרצובות השקפתם האישית, וממוסד שאמור להיות משפטי נטו הפך בית המשפט למקום שמייחסים לו אג'נדה פוליטית. ובצדק, כמובן. זה הרגיז מאוד חלקים גדולים בציבור: הרי אי אפשר לבחון כל החלטה מדינית-פוליטית-חוקתית בעיניים משפטיות. עצם הבאת ההחלטות המדיניות לבית המשפט, יש בה כדי לפגוע בסמכות הרשות המחוקקת ואף בדמוקרטיה עצמה. כי הרי למה אנו הולכים לבחור מדי ארבע שנים – כדי שאחר כך יבוא בית המשפט ויהפוך החלטות ממשלתיות על פיהן?
מחכים לגרוניס
לא חסרות דוגמאות בהן בית המשפט התערב בנושאים לא לו: התערבות בפעולות צה"ל בכל הנוגע לסיכולים ממוקדים (בניגוד לדברי פרקליטות המדינה, לפיהם "פעולות הלחימה הצה"ליות המבוצעות במסגרת אירועי הלחימה המתרחשים באזור, הנושאות אופי מבצעי מובהק, אינן שפיטות"); התערבות במדיניות התקציבית של הממשלה; התערבות בסוגיות דת ומדינה (כמו לאחרונה, עם ביטולו של חוק טל); התערבות בנושאים ביטחוניים מובהקים (כמו דרישה לשנות את תוואי גדר ההפרדה, למרות הסכנה הביטחונית); שחרור הזוי של מחבלים שנשבו כ"קלפי מיקוח" עבור מו"מ עתידי על רון אדר וכן הלאה.
אז כשהאזרח הישראלי הולך לקלפי ובוחר את נציגיו באופן דמוקרטי, רק בשביל לגלות כיצד שופטי העליון לא סופרים כלל את אותם נבחרי ציבור – פלא שאמון הציבור בבית המשפט יורד?
היום דורית ביניש עוזבת את תפקידה, ונראה שכל מי שחושב שבתי המשפט בעשורים האחרונים הפכו לגולם שקם על יוצרו, יכול לנשום לרווחה. מחליפה, השופט אשר גרוניס, צפוי להנהיג מדיניות של ריסון עצמי בבית המשפט העליון. הוא ידוע כמי שאינו נוטה לאקטיביזם שיפוטי, כמי שכותב פסקי דין קצרים (ובכך מונע את הסחבת המצויה כל כך בבתי המשפט בישראל), כמי שאוחז בהשקפת עולם נחרצת גם כאשר דעתו במיעוט, וכשופט שאינו מתרועע עם פוליטיקאים.
אז דורית ביניש, תודה על הכל, אבל לא נתגעגע. מעתה כנראה שלא תהיה עוד התערבות מאסיבית בחוקים, לא עוד מעורבות בענייני דת ומדינה, לא עוד גישת "הכל שפיט". מסתמן שהשופט גרוניס יחזיר לבית המשפט את כבודו האבוד בעיני רבים, ויחזיר אותו לתפקידו המקורי: להיות פשוט בית משפט ולא מסלול עוקף כנסת במסווה משפטי. שיהיה בהצלחה.