מדי יום עצמאות זה מגיע מחדש: היחס האמביוולנטי והטעון שלי כלפי יום העצמאות. מצד אחד אנחנו חוגגים – מתכנסים ועושים על האש (אצלנו בגינה ולא בתוך כל הצפיפות והדוחק), לא עובדים ובגדול מנסים ליהנות. מצד שני, האם בין סטייק לקבב, כשברקע עובר רכב חולף עם "שיר המנגל" של יאיר ניצני בפול-ווליום, אנחנו ממש חושבים על המשמעות של ה' באייר באמת לעומק? לא בטוח. מצד שלישי, האם השמחה שלי על מדינת ישראל, כמו שהיא נראית היום, שלמה לגמרי? לא ממש.
אין ספק שמדינת ישראל הייתה נס של ממש, נבואת אחרית הימים שהחלה להתממש לנגד עינינו. צריך להיות מאוד טיפש, או סתם קיצוני נבער מדעת, כדי לחשוב שהקמת מדינת ישראל היא אם כל חטאת. היום אנחנו כבר מדינה חזקה וגדולה, ושואה איומה כמו זו שהתחוללה באירופה כבר לא תתחולל בכזאת קלות. יש לנו צבא, יש לנו כלכלה, ובינינו, לפי מקורות זרים, יש לנו אפילו אטום. בנוסף לכך, יצאנו סוף סוף מגלות מנטלית ומוחשית בת 2,000 שנה. היום כבר לא מפחיד להסתובב ברחוב, אנו לא נרדפים, לא מבוצעים בנו פוגרומים, לא מאשימים אותנו שאפינו מצות לפסח עם דם של ילדים נוצרים או מוסלמים. סוף סוף הפכנו מעם נרדף, מושפל ומדוכא לעם בעל כבוד עצמי וזקיפות קומה לאומית. היש משמח מזה?
גם ברמה היהודית אין ספק שאנו נמצאים במקום גבוה מאוד: מתי ב-2,000 השנים האחרונות הייתה לנו גישה כל כך ישירה לכותל המערבי (כלומר, כשאין פקקים וכשיש חניה)? מתי עוד פרחה התורה במאות ישיבות וכוללים, ובמאות ספרים תורניים שרואים אור מדי שנה? מתי עוד יהודי ישב בביתו ויכול היה לשמוע שיעורי תורה במרחק הקלקת עכבר ממנו? אין ספק, מצבנו טוב מאי פעם. אז לשמוח? בוודאי שלשמוח!
עם ישראל לא מבין את גודל השעה
אבל רגע רגע. אמנם השהייה במרחב המוגן האוטופי עושה נעים בגב, אבל קשה להתעלם מהקוטב השני – נמיכות הקומה שאליה הגענו תוך 64 שנים. מעולם בנות ישראל בגולה לא הלכו בפריצות כפי שבחורות הולכות היום. מעולם לא היה מצב שרוב ילדי ישראל לא יודעים מה זה שמע ישראל. מעולם לא היה עם ישראל מרותק לתוכניות ריאליטי מטופשות ונבובות כפי שהוא מרותק היום.
כשאבותינו פיללו לעלות לארץ הקודש, והתפללו על כך שלוש פעמים ביום, הם לא חלמו שבארץ המובטחת יימכר חזיר באין מפריע, השבת תחולל, העיתונים יהיו מלאים במעשי רצח, אונס ושחיתות, והילדים שלנו יגדלו על תכנים לא ראויים. הם גם לא חלמו שהשלטון, לפחות בימי קום המדינה, ינסה "לחלן" את הציבור הדתי והמסורתי באופן כל כך מקומם ושיטתי. האם לזה ציפינו וקיווינו במשך אלפיים שנות גלות? שלא לדבר על היחס ליהדות, היחס לאחינו החרדים, היחס לתורה ולמצוות. אנחנו כאן בגלל התורה, ולמרות זאת המדינה ומוסדותיה לא ממש קשורים אליה.
גם אם נתמקד לרגע בתוכן שממלא את רובנו ביום העצמאות, נראה שעם ישראל לא ממש מבין את גודל השעה. אני מצטער על הדוגמאות הבנאליות, אבל הן מציאותיות: יום העצמאות משדר לי בעיקר גברים כרסתניים עם גופיות מנופפים בשקידה מעל מנגלים, סרטי בורקס בטלוויזיה, קבוצות מחול של ילדות בנות עשר שלבושות כמו אני-לא-יודע-מה מפזזות מעל הבמות, פקקים וצפירות עצבניות וכן הלאה. גם בטקסים הרשמיים יש תכנים וריקודים שלא ממש מתאימים לציבור הדתי. כאילו אומרים לנו "אנחנו לא ממש מתכוונים להתחשב ולהתאים את תוכן הטקסים גם אליכם".
אז מדי יום עצמאות אני שוקל עם עצמי אם אני יותר מתרגש או יותר מתבאס מהבעיות של המדינה הקטנה והאהובה שלנו. אבל השנה, בזכות קליפ אולטרה-מרגש שהוכן לשירו של הזמר שוואקי, נראה לי שהגעתי למסקנה. למרות הבעיות, למרות הצרות, למרות שהמנגל הפך לסמל הכמעט רשמי של היום הזה, למרות הריחוק מהיהדות ולמרות החוליים הקטנים והגדולים – כולנו אחים, וזה הבית שלנו. אמנם יש עוד הרבה לשפר, אבל אנחנו בדרך הנכונה. וזה בהחלט משמח. חג עצמאות שמח!