זה התחיל ממסכה, אחת או שתיים שבצבצו ברחוב. לא משהו חדש. עם זיהום האוויר שיש פה, זה אפילו הגיוני. אחר כך הגיעו טפטופים של מידע, בעיקר מהארץ. משהו רע קורה, יש וירוס, בסין. עשרים אחוז מהאוכלוסייה בסן פרנסיסקו היא סינית. אלו אנשים שיש להם חברים ומשפחה בסין, ברור שהם דואגים. אבל במשך הרבה מאוד זמן, הם היו היחידים שדאגו.

עברתי לסן פרנסיסקו לפני שבעה חודשים כדי לחיות את חיי הקולג' האמריקאי שתמיד חלמתי עליהם. גיליתי שכשנמצאים בחו"ל יש תחושה שמה שקורה בארץ לא ממש נוגע אליך. לא בגלל שלא אכפת, אלא בגלל שיש את נקודת המבט הזו, מלמעלה ומרחוק, שמאפשרת לך לראות את כל הדברים שלא רואים משם. ככה הרגשתי כשהיו תקיפות בעזה, כשהיה ירי בגבול לבנון, כשהיו בחירות שניות ושלישיות. הכול היה משעשע, שום דבר לא נגע בי. 

באמצע פברואר, השותפה שלי לחדר חזרה מביקור משפחתי בסין. כשסיפרתי את זה להורים באגביות הם היו מוטרדים – בארץ כבר התחילו לטפטף חרדה לתוך כלי התקשורת. אבל בסן פרנסיסקו זו הייתה עדיין שמועה רחוקה, ואף אחד לא ידע אם צריך לקחת את זה ברצינות. בחמש אחר הצהריים ישבתי בחדר כשהשותפה נכנסה, עטויה מסיכה שחורה ואופנתית. קמתי ונתתי לה חיבוק מבלי לחשוב. היא לא נראתה חולה. כולם פרצו לחדר כדי להגיד לה שלום ואף אחד לא נראה מודאג. המשכתי בענייני. מה יכולתי לעשות?

ישראל לפני הכל

בערב יצאתי עם שתי חברות לאחד המועדונים הגדולים בעיר. בפנים הייתה מוסיקה מחרישת אוזניים והמון צפוף שרקד על הרחבה. תמורת הון קטן מסרנו את המעילים שלנו והלכנו לשירותים. בדיוק אז אמא שלי התקשרה, ואמרה שאנחנו צריכות לחטא את החדר. "אם היא חולה אז את גם תידבקי", הסבירה, "אתן צריכות לנקות את כל המשטחים ולאוורר הכל". כשאמרתי לה שלא צריך להגזים, היא סיפרה שבחדשות רואים ש"בסין עוברים ברחובות עם חליפות ומנקים עמודים ברחוב". אולי בחדשות שלכם, אמרתי, לא בחדשות שלי.

View this post on Instagram

Loneliness on Saturday afternoon #shelterinplace #lockdown #californiastreetsf #sanfrancisco #photography #popularstreet #cablecarsanfrancisco #cablecars #iphonexphotography #apple #bbcnews #coronavirussanfransisco

A post shared by Photography Geek (@my_clickss_my_world) on

בשבועות הבאים שימשו החדשות מהארץ כנבואות למה שיקרה באמריקה. תמיד אמריקה הגיחה אחרי ישראל, באיחור קל ובחצי כוח. אבא שלי ואחי הוכנסו לבידוד אחרי שחזרו מסקי באוסטריה בזמן שאני המשכתי להסתובב באוטובוסים עם כולם. ספינת תענוגות עם עשרים חולי קורונה עגנה בסן פרנסיסקו, ואף אחד לא עשה דבר. היו אמריקאים שעוד חשבו שכל עניין הווירוס הוא מרמה, שמנסים לעבוד עלינו, לסחוט כסף.

לפני שבועיים עיריית סן פרנסיסקו הוציאה הנחייה לתושבים שיש להימנע מהשימוש בתחבורה ציבורית ולהימנע מהתקהלויות של יותר מ-50 אנשים. הכול היה בגדר המלצה, אף אחד לא יגיד לאמריקאים בפירוש מה לעשות. האוניברסיטה שלי ביטלה את כל האירועים והפעילויות המתוכננים לשבועות הקרובים ואמרה לסטודנטים שאנחנו יכולים ללכת הביתה. אירועים בעיר בוטלו, שונו או נדחו. אבל ברחובות כמעט כלום לא השתנה: אנשים המשיכו להסתובב, לשבת במסעדות ובבתי הקפה, לבלות.

כשישראל הודיעה שסוגרים את כל בתי העסק הבלתי-חיוניים, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שגם סן פרנסיסקו תיהפך לעיר רפאים. האוניברסיטה פרסמה הודעה, הפעם פחות ממליצה ויותר מתחננת: "תלכו הביתה".לא רציתי לחזור לארץ, לחדר קטן שאצטרך לשבת בו שבועיים ולחכות - לא כשכאן אני עדיין יכולה להסתובב חופשיה ברחובות שטופי שמש. יש כל כך הרבה חופש בלגור בעיר גדולה, עם אוטובוסים ורכבת תחתית ואינסוף בתי קפה. נופים מכל צד, רחובות הומי אדם. אולי זה מסוכן, אבל זה כל כך כיף. אבל היה ברור שהגיע הזמן לחזור הביתה.

יש מחיר לחופש

בילינו סוף שבוע אחד אחרון יחד, לפני שנתפזר. בסופרים המדפים כבר התרוקנו לגמרי. בשווקים של צ'יינה טאון, לעומת זאת, הדוכנים היו עמוסים בירקות צבעוניים ודגים מיובשים. בלילה יצאנו למועדון בפעם האחרונה. הסלקטור, שבדרך כלל עסוק בבדיקת תעודות זהות מזויפות, עמד עכשיו ובדק לאנשים את החום. המועדון היה ריק למחצה. בפעם הראשונה מאז שהגעתי לסן פרנסיקו יכולתי לרקוד לגמרי בחופשיות, בלי התחככות של מאות אנשים מזיעים.

ביום הטיסה הודיעה ראש עיריית סן פרנסיסקו על סגר. למזלי, הוא היה אמור להיכנס לתוקף שעתיים אחרי שהמטוס שלי ימריא. אחר הצהריים עוד הספקנו לתרום את כל החפצים המיותרים שצברנו: בגדים, שמיכות, סלסלות. בפתח החנות אליה הגענו חיכה חסר בית אדיב שהציע לחסוך את הטרחה ולקחת את כל החפצים מאיתנו. השארנו לו שלושה שקים מלאים, קיווינו שזה יעזור לו בתקופה הקרובה. כשאומרים להישאר בבית, כנראה שלא מתכוונים לחתיכת הקרטון שהוא ישן עליה.

כמה שעות אחר כך כבר הייתי בשדה התעופה והתלבטתי אם לשים מסכה. אף אחד סביבי לא היה עם מסכה וזה נראה לי מיותר. שלושה ימים קודם לכן לא דמיינתי אפילו שאהיה פה. לא ידעתי שאני עומדת לארוז הכל ולעזוב. ככה, באמצע סמסטר, באמצע החיים שבניתי כאן. ככה לעזוב את החופש שאמריקה מאפשרת, החופש שאולי מטעה ומוליך את כולם שולל. בישראל יש חוקים ברורים של כן ולא, מה לעשות עכשיו ומה לא, אבל באמריקה אף אחד לא הכריח אותנו לעשות כלום. לכן הייתי צריכה להחליט לבד, לקום ולעזוב. הרחובות המוזהבים של סן פרנסיסקו ריקים עכשיו, אבל אני כבר בבית. הכי טוב בבית.

גל רובין היא סטודנטית הלומדת באוניברסיטת מינרווה בסן פרנסיסקו

קורונה בארה"ב (נכון ל-29.3.20): 118,314 חולים, 12,384 מחלימים, 2,229 מקרי מוות

עוד ב"סגר עולמי":

סטוקהולם: האם הדרך השבדית הפכה את המדינה ל"חור שחור של נדבקים"?

לונדון: האסטרטגיה המסוכנת של בוריס ג'ונסון

בוסטון: האמריקאים היו בטוחים שהעולם השתגע

ברצלונה: כשהמקומיים משועשעים לשמוע על ישראלים בבידוד