יום האישה הבינלאומי הוא אירוע גדול בספרד. מצעד יום האישה הוא הפגנת ענק של כוח נשי. השנה הזו לא הייתה יוצאת דופן, למרות שהקורונה כבר הרימה את הראש עם כמה עשרות חולים מאובחנים. בהפגנה שנערכה ביום ראשון ה-8 במרץ (באישור הרשויות) הצטופפו 120,000 אלף אישה ואיש במרכז מדריד. זו כמות נמוכה בהשוואה לשנים קודמות, אך ההפגנה הזו תירשם בספרי ההיסטוריה כאחד הגורמים להתפרצות חסרת התקדים של הקורונה במדריד, ובכירים בממשלה ובעירייה צפויים עוד לשלם על כך בכיסאם.
גם בימים שלאחר מכן, הרשויות חזרו שוב ושוב על המנטרה: הם מכירים את מקור ההידבקויות, אלה בעיקר אנשים שחזרו ממוקדי קורונה כמו מילאנו או סין, אין הדבקות מקומיות ואין מקום לפאניקה. הספרדים ניסו בכל כוחם לשמור על קור רוח והצליחו להרגיע גם אותי. עד אמצע חודש מרץ אמנם עבדתי כרגיל, הלכתי לחדר כושר והמשכתי לטוס ולטייל – אבל בחרתי שלא להשתתף בהפגנה, למרות שהיא נערכה במרחק של דקות הליכה מהבית. זה פשוט הרגיש לי לא נכון. ייתכן שהבחירה הזו הצילה אותי.
כל בית צריך מרפסת
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לספרדים לשנות את הגישה. אני חושבת שזה היה כשהתחילו למות הקשישים בבתי האבות וההבנה שהם לא מתים כי הם נסעו לסין או לאיטליה, אלא כי הצעירים מדביקים את המבוגרים. הנגיף מסתובב חופשי כבר הרבה זמן וזה מגיע בסופו של דבר לכולם.
קודם ביטלו את הלימודים במדריד, מה שגרם לבהלה ולהסתערות על הסופרים עוד לפני שפורסמה הנחיה להסתגר בבתים. הייתי בנסיעת עבודה במקום מרוחק, מנותק ונטול קורונה יחסית, ולא הצלחתי להבין מה בדיוק קורה: חברות עם ילדים שידרו היסטריה, והישראליות שבהן כבר התארגנו על טיסות לארץ, בזמן שהרווקות הספרדיות קבעו לצאת לשתות משהו אחרי שאחזור. גם בן הזוג שלי שידר עסקים כרגיל. לא ידעתי למי להאמין. 36 שעות לאחר מכן חזרתי ועבדנו שנינו מהבית. כבר היה ברור מאוד לאן זה הולך. אבל זו הייתה רק ההתחלה.
בבוקר של שבת ה-14 במרץ רבים יצאו עדיין לפארקים להתאוורר. שמתי לב שזה מוטיב חוזר של תחילת הסגר בכל מדינה - חוסר הרצון להפנים שמעכשיו אנחנו בבית, ורק בבית. אחר הצהריים כבר סגרו את הפארקים והכריזו על מצב חירום לאומי. המדרידאים, בלית ברירה הפנימו, ומאז הם לא יוצאים. מי שיוצא מסתכן בקנס.
כבר שבועיים וחצי שאנחנו בבית. הרחובות ריקים. גם ביציאות המעטות לסופר לא רואים כמעט אנשים ואין תורים ארוכים. אפילו לא חסר נייר טואלט. בסקר שפורסם שלשום נמצא שבימים הראשונים זינקה צריכת המוצרים היבשים כמו אורז, קטניות, פסטה, שימורים, נייר טואלט ומוצרי היגיינה נשית. עכשיו, אחרי שנרגענו, עולה צריכת המוצרים הטריים כמו פירות, ירקות, בשר, עוף ודגים, ובעיקר הבירה והיין. בכל זאת, ספרדים.
חיי החברה נעים בין שיחות וידאו עם משפחה וחברים בכל העולם לשיחות מרפסת עם השכנים. הבדיחות בקבוצות הווטסאפ מתחלפות לאט לאט בדאגה לחולים. רוב החולים נשארים בבית, מדווחים על חום ותסמינים באפליקציה מיוחדת, ועד שאין להם קשיי נשימה מונחים לא להגיע לבתי החולים מפני ששם העומס גדול מאוד. רובם גם לא עוברים בדיקה. כל יום מתחיל בסבב הודעות עם החברים החולים כדי לוודא שכולם נושמים כמו שצריך, ועם החברים הבריאים כדי לוודא שאף אחד לא פיתח סימפטומים. לצערי, כל יום אני מגלה על עוד מכר שחלה.
הספרדים הם עם חברתי מאוד שרגיל לבלות מחוץ לבית: בברים, בפארקים, בטראסות של המסעדות. הצורך באינטראקציה חברתית חזק מאוד. בכל ערב בשמונה בדיוק ספרד יוצאת למרפסות לטקס מחיאות הכפיים היומי, וניידות המשטרה עוברות ברחובות ומנגנות שירי עידוד כמו I WILL SURVIVE במערכות הכריזה לקול תשואות התושבים. חברת המים של מדריד פרסמה גרף שמראה צניחה חדה בצריכת המים בשעה שמונה, בדיוק לפני עלייה בצריכה של המקלחות שאחרי המרפסות. זה התחיל כהפגנת תודה חד-פעמית לכוחות הרפואה ולכוחות הביטחון, אבל הפך לשגרה יומיומית שאנחנו לא מפספסים - שלא לומר מחכים לה - בכל היום.
תורת המספרים
הספרדים בחרו שלא לעסוק במתים. אין שמות, אין תמונות, אין פרטים על גיל ומחלות רקע ואין סיפורי חיים מרגשים. רק מספר קטן של אנשים ידועים שנפלו קורבן לקורונה, כמו הנשיא לשעבר של ריאל מדריד, זוכים לאזכור קצר ותמציתי. מלבדם, הידיעות מספקות רק מספרים. זאת סטטיסטיקה של מספרים שעולים בצורה מבהילה מיום ליום. כל יום לפני פרסום הנתונים הספרדים עוצרים את נשימתם בתקווה לגלות שכבר עברו את נקודת השיא ושמעכשיו תהיה ירידה. בינתיים - לשווא.
כרגע הספרדים משאירים את האבל בצד. הם עסוקים בעיקר בלשרוד את המשבר הזה: לא להדביק, לא להידבק, להחזיק את המשק שלא יקרוס. הממשלה פרסמה שורה של צעדי סיוע לחברות, לעצמאים ולשכירים. רק העתיד יגיד אם ואיך תצלח ספרד את המשבר.
הפוליטיקה הספרדית מזכירה מאוד את זו של ישראל: פילוג גדול ויריבות בין שמאל לימין ומפלגות לאומניות של מיעוטים. אבל בזמן הזה כולם עומדים אחרי ראש הממשלה פדרו סנצ'ז והחלטות הממשלה. הביקורת של האופוזיציה לא נעלמה, אבל צומצמה למינימום. יהיה זמן לריב אחרי הקורונה. זה די מרגש.
הגעתי לספרד ב-2007, שנה לפני שהכלכלה קרסה, וזה מחזיר אותי לרגעים הקשים של 2008-2010: פיטורים המוניים, קיצוצים, עסקים שנסגרים, תיירים שלא מגיעים והרבה עצב וחוסר ודאות. לקח לספרדים יותר משמונה שנים לצאת מזה, והם למדו הרבה. כולי תקווה שספרד תצליח לקום על הרגליים כמה שיותר מהר, שהתיירים יחזרו למדינה היפהפייה הזו שחיה מתיירות ושיש לה הרבה מה להציע.
במהלך השבוע אני מנסה לשמור על שגרה ולהישאר עסוקה כמה שיותר. מדהים איך בסוף מתרגלים לכל. אבל אני עדיין מתגעגעת לכל מה שחסר: אני רוצה לצאת מהבית, ללכת ברגל, לנשום אוויר, לפגוש חברים, לאכול במסעדה, לרקוד במסיבה, לטוס לארץ, לבקר את המשפחה. אני אפילו מתגעגעת לרעש של הדיסקוטקים מתחת לבית שלא נותנים לי לישון בלילה. שמישהו כבר יעיר אותי מהסיוט.
רותם ריהן היא תושבת מדריד
קורונה בספרד (נכון ל-31.3.20): 66,889 חולים, 19,259 מחלימים, 8,269 מקרי מוות
סטוקהולם: האם הדרך השבדית הפכה את המדינה ל"חור שחור של נדבקים"?