צמד המילים "הותר לפרסום" מופיע הרבה פעמים בתקשורת. לרוב אפשר למצוא אותו במדור הפלילים, חושף את ערוותם של מפורסמים שחשודים בדבר מה, או סתם עבריינים שעורכי הדין שלהם הצליחו לשמור להם על אנונימיות לתקופה מסוימת.

בזמן מלחמה, למילים האלה יש משמעות אחרת לגמרי. אז נכון, "צוק איתן" החביב מוגדר כרגע רק כמבצע, אבל מבחינת האווירה הציבורית והתקשורתית מתחוללת כאן מלחמה לכל דבר. לכן, מאחורי המילים "הותר לפרסום" עומדות כרגע הרבה דמעות. אמא בוכה, אבא בוכה, ילדים בוכים, בת זוג מתייפחת,  אח שבור, אחות הרוסה, חברים מתאבלים.

המון דמעות עומדות מאחורי המילים המפורשות "הותר לפרסום". בכל פעם שהן מופיעות בכותרת באתר אינטרנט, במבזק ברדיו או במהדורת החדשות בטלוויזיה – זה אומר שהודיעו למשפחה את ההודעה הנוראה מכל. יש למשפחות את זכות הראשונים לדעת שקרס עליהן העולם. שהחיים שלהן התהפכו. שהן הצטרפו למועדון השכול – ושילמו את המחיר הכבד ביותר כדמי כניסה.

כשיונית לוי אומרת את המילים המפורשות "הותר לפרסום", היא בעצם נותנת דרור לכאב הפרטי של המשפחות להשתלט על המרחב הציבורי. אין בבכי הקולקטיבי שום נחמה, אבל האחדות הזאת, גם בצער, היא מה שעוזרת לנו להמשיך הלאה.

הפסקת אש סלולרית

ולכן כל כך קשה להתעלם ממה שקורה עד שהמילים המפורשות "הותר לפרסום" עולות לאוויר – ואלו הן השמועות הנוראיות. היממה האחרונה בהחלט יכולה לשמש לנו כתמרור אזהרה בולט בנושא הזה. אם אנחנו מתגאים כל כך שהחיילים שלנו הם המוסריים ביותר בעולם, למה אנחנו לא יכולים להתנהג באותה אחריות מוסרית גם כאזרחים?

מאות אלפי ישראלים חיו בחרדה עצומה ביממה האחרונה - הורים, אחים, ילדים – כולם חששו שההודעה הנוראה מכל תדפוק להם בדלת. הם שמעו את השמועות כמו כולם. אין להם שום דרך ליצור קשר עם החיילים שנמצאים בשטח. כל מה שנותר להם זה לספור את דפיקות הלב המואצות ולחכות שיונית לוי תגיד "הותר לפרסום" בטלוויזיה כדי להבין שהאוצר שלהם עדיין בחיים.

לעזאזל, יש אימהות שמודות כבר בפה מלא שהן קיוו במהלך היום לשמוע שהבן שלהן נפצע ומאושפז בבית חולים, רק כדי להרחיק את המחשבות על הנורא מכל. האימהות האלה לא צריכות עוד סיבה לדאגה, העובדה שהבנים שלהן נמצאים בעזה היא גרועה מספיק. לא חייבים לשפוך להן דלק על אש החרדה. 

אז בפעם הבאה שתקבלו הודעת וואטסאפ שמספרת לכם "לפני כולם" על אסון שכזה, תחשבו על האמא שיושבת בבית ושומעת שיש שמועות על חייל מת בעזה, וכל מה שנותר לה הוא לחכות שהוא יתקשר, או שתהיה דפיקה בדלת. תנסו להתגבר על היצר הילדותי של להוכיח לחבר'ה שאתם מעודכנים – ופשוט נצרו את אש השמועות.

בואו נסכים על הפסקת אש סלולרית, לפחות עד שיונית תגיד "הותר לפרסום".