אין אנשים כאלה. זה ביטוי שחוק, קלישאתי, אבל כשמדובר במוני פנאן שהלך היום לעולמו, זה פשוט נכון. תשאלו כל מי שהכיר אותו, כל מי שיצא לו לעבוד איתו. תשאלו את שרון אשתו, את הילדים לירון ורגב. לא היה כמו מוני, ולא יהיה כמו מוני. לא רק בספורט, בהכל.
קלישאה שחוקה אחרת אומרת שאין אדם שאין לו תחליף. מוני פנאן הצליח להוכיח שזה לא נכון, אפילו בלי להתכוון לכך. מאז שעזב את מכבי תל-אביב ב-2008 המועדון נראה אחרת לגמרי. משהו במשפחתיות של הקבוצה נעלם. לעתים זה נראה כאילו הלהט הנצחי של המועדון הכי פנאטי כבה.
מוני פנאן היה מנהל הקבוצה במשך 16 שנים אבל בפועל הוא חלק בלתי נפרד של ה-DNA של הקבוצה כבר שלושים שנה. כשהייתי מגיע למשחקים כילד קטן על ברכי אבי, הוא היה יושב משמאלי, בשורה הראשונה בשער 9, צמוד למעבר – ומעודד ללא הרף. כשהמשחק היה נגמר והיינו הולכים הביתה, מוני היה נשאר כדי להיות עם השחקנים ולדאוג להם לכל מבוקשם. הכל באהבה. הכל בהתנדבות. תמיד.
כשהפך לנושא משרה רשמי בשורות הצהובים הוא פיתח את האהדה שלו לדרגת אמנות. לא היה שחקן במכבי תל-אביב שלא ידע שגם באמצע הלילה, אם צריך לתקן את מכונת הכביסה או להשיג חלב טרי, מוני תמיד יהיה זמין בשבילם. עם חיוך. בעוד שמעון מזרחי מתפקד במשך ארבעים שנה כאבא ששואף למצויינות מילדיו ואף פעם לא נראה מרוצה, מוני פנאן היה "אמא" לשחקנים. ואמא, כמאמר הקלישאה, יש רק אחת.
הקבוצה הייתה כל חייו. כשמוני פרש ממכבי אמרה אשתו שרון שהיא מרוויחה בן זוג. היא סיפרה שבמהלך השנים במכבי "לא היו להם חיים". אי אפשר להבין את גודל החלל שהשאירה העזיבה הזאת בבית משפחת פנאן. הריחוק מהמועדון, מההיכל ביד אליהו, השאיר את מוני בודד, עם עלבון צורם.
בתקשורת כבר החלו ספקולציות לגבי סיבת ההתאבדות. "מקורבים" טובי לב כבר החלו להפיץ שמועות על צרות כספיות. מהיכרות עם הבנאדם, קשה לי להאמין שזה היה המצב, שכן מדובר היה באדם אמיד, בעל קשרים אינסופיים, שאנשים אהבו והיו עושים למענו הכל. יכול להיות שאתבדה, אבל לדעתי סיבת ההתאבדות שונה לחלוטין.
אוהדים שרופים מגזימים לפעמים ביציע ואומרים שהקבוצה הורגת אותם. אוהדים פנאטים אחרים יעשו דברים מטורפים בשביל הקבוצה שלהם. בהיעדר דיווח מהימן על סיבת מותו של מוני, קשה שלא לגלוש למחוזות הרומנטיקה ולחשוב שהנה, לפנינו ניצב האוהד השרוף מכולם, זה שלא יכול היה יותר להיות רחוק מהקבוצה שלו – ועשה את המעשה הכי בלתי נתפס שקיים.
הפילוסוף הנודע אלבר קאמי עסק רבות בהתאבדות. ליתר דיוק, הוא טען שזו הבעיה הפילוסופית היחידה בנמצא. האם ייסורי החיים עדיפים על המוות? כנראה שלעולם לא נדע. הפילוסופים הצהובים בשער 11 של היכל נוקיה שרים מנטרה אחרת, כבר שנים: "לכל מקום שאת צועדת, כמו אהבה עיוורת, כל החיים אני אוהב את מכבי. עד המוות". השיר הזה כמו מסמל את חייו של פנאן, וביום טראגי כמו היום – גם את מותו.
אומרים שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. זה נכון.
יהי זכרו ברוך