קשה לי לתאר לכם את הרגשת ההקלה שחשתי אתמול מששמעתי שבג"ץ דחה את עתירתה של ח"כ זהבה גלאון נגד חוק האזרחות. אילו היה מקבל את העתירה, אפשר היה לומר ששיגעון וחולי של הרס עצמי דבק בשופטים. למזלה הגדול של מדינת ישראל, ההיגיון, השכל הישר וערכי היהדות והציונות ניצחו. אמנם על חודו של קול, אך ניצחו. השופט גרוניס הוביל את דעת הרוב השפוי (יחד עם השופטים רובינשטיין, הנדל, נאור, מלצר וריבלין) ובראשות המיעוט עמדה הנשיאה בייניש (עם ארבל, ג'ובראן, חיות ואדמונד לוי).
חוק האזרחות שומר את הזכות להיות אזרח ישראלי לאלו הראויים לכך, ומונע אותה מאלו המבקשים לנצל אותה לצורך פרטי במקרה הטוב, ולסיוע לטרור במקרה הרע. בשנים האחרונות מורגשת הזנחה משמעותית של ערכי היהדות והציונות לטובת הענקת זכויות לכל מי שאינו יהודי או ציוני – למחבלים מלבנון, לפלסטינים מרמאללה ולמהגרי עבודה מאריתריאה. לכן, יש בהחלטת בג"ץ מאתמול משום ציון דרך לקראת בג"ץ הוגן יותר ומאזן יותר בין ערכי הפרט והכלל.
החוק חשוב מאין כמוהו. הוא מונע איחוד אוטומטי של משפחות של פלסטינים וערביי ישראל בתוך תחומי ישראל. העתירה, אם הייתה מתקבלת, הייתה מובילה להתאבדות דמוגרפית וביטחונית, וטוב עשו השופטים שאמרו: "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". אין כאן עניין של ימין ושמאל - בהצעת החוק תמכו נציגי קדימה ומפלגת העבודה - יש כאן עניין עדין וקיומי להמשך מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
המדינה אמנם נימקה את עמדתה ונשענה בעיקר על טיעונים ביטחוניים, אולם ארגונים רבים הצטרפו כמשיבים והעלו גם את הסכנה שבאבדן הזהות היהודית מאיחוד המשפחות. אם זוג רוצה להתחתן, בבקשה, אבל אפשר להישאר לגור ברמאללה, לא חייבים להקים משפחה בטירה. השישה כתבו בהחלטה כי הם מכירים בקיומה של זכות משפחתית הנגזרת מהזכות לכבוד האדם, אך קבעו כי היקפה של הזכות אינו משתרע לכדי מימוש הזכות דווקא בישראל.
אתמול חשתי שהשיגעון והפוסט ציונות שמובילים ארגוני השמאל נבלמו, בקושי רב אך נבלמו. עלינו מוטלת האחריות להמשיך ולפעול למען שיח ציבורי ומערכת משפט מאוזנים, הנשענים על ערכי הציונות. לא על הסיסמא "מדינת כל אזרחיה", כי אם על חוק היסוד הבסיסי של מדינת ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית".