ובכן, אם נביט סביב נראה שהאוטו אנטישמיות, השנאה העצמית של יהודים כלפי יהדותם, לא פסה מן העולם. אמנם, היא מתכסה באצטלות שונות של "זכויות אדם" ו"חופש הביטוי" אך מתחת לתחפושות האלו מציצות פניה של השנאה העצמית.
בטקס האוסקר שנערך השבוע, היו מועמדים שני סרטים "ישראלים" לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרטים, כמובן, מציגים את ישראל ככובשת אכזרית ואת הפלסטינים כקורבנות תמימים (מה שכמובן לא הפריע ליוצרי הסרטים ליהנות ממימון ישראלי). חופש הביטוי חשוב והכרחי אך סרטים אלו מצטרפים למספר רב של סרטים אחרים העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, ובאופן מפתיע רובם ככולם נוקטים עמדה אנטי ישראלית ברורה ומלבינים את פניה של ישראל בעולם. מתי ייעשה הסרט על ההפגנות בבילעין מנקודת מבטו של רב"ט מיכאל שוורצמן שאיבד שם את עינו בעימותים עם האנרכיסטים?
אי אפשר לעבוד על האמריקנים
גם בארצות הברית נעשים סרטים המבקרים את פעילות הממשל, כגון "פרנהייט 9/11" של הבמאי מייקל מור, אך ברור שלא ניתן להגדיר את הקולנוע האמריקאי כ"ביקורתי" או כלא פטריוטי. רק אצלנו על מנת שסרט ייחשב איכותי הוא חייב להיות בעל אג'נדה שמאלנית קיצונית מתובלת בשנאה עצמית מבית מדרשו של ויינינגר. יוצא דופן הסרט "הערת שוליים", סרט מופת שעסק בחיים עצמם והיה מועמד לאוסקר למרות שלא השחיר את פניה של ישראל, אלא להיפך.
לאחרונה שודר בערוץ הראשון סרטו של הבמאי גיל מזומן "איש אמונים" העוסק בפועלו של חנן פורת ז"ל. נסו רגע לדמיין כיצד תתקבל מועמדות של סרט כזה לפרס בינלאומי בקרב "נותני הטון" בעולם הקולנוע הישראלי, ותבינו כי הקשר בין איכות קולנועית לביקורות מחמיאות, אינו מחייב אותם.
מותר וחשוב להעביר ביקורת. העברת ביקורת מחייבת אותנו לפעול בתשומת לב ולא להרשות לעצמנו לעגל פינות. אך כשהביקורת היא חזות הכל, הדבר אומר דרשני.
ואולי, העובדה ששני הסרטים חזרו הביתה ללא הפסלון המוזהב, יכולה ללמד אותנו שאוטו-אנטישמיות עושה הרבה רוח כאן בארץ, אבל לאמריקנים קשה למכור את השקר הזה כמופת של תרבות. הם פטריוטים יותר.
עוד בנושא הסרטים הדוקומנטריים באוסקר:
>> חיילי מילואים בסרטון נגד "חמש מצלמות שבורות"
>> ג'ודי והפוליטיקאים חוגגים את ההפסד של הסרטים באוסקר
>> זוהר ישראל לא מבין ממה ג'ודי והימין כל כך מפחדים מהסרטים האלה