אני מדבר על תהליך שמזדחל כבר שנים והגיע לשיאו – או ככה לפחות היה נדמה – בקיץ שעבר: גזילת החוף מידינו והעברתו לידי העסקים שפועלים בו – מסעדות, קיוסקים, משכירי כיסאות. אנשים שהופכים את החוף לכסף. אין לי בעייה שהם יקחו כסף עבור השירותים שהם מספקים; יש לי בעיה עם זה שהם לוקחים את החוף.
בקיץ האחרון פרסמתי כאן את הטור "מי הזיז את החוף שלי?", אחרי שגיליתי לתדהמתי שקילומטרים על גבי קילומטרים מרצועת החוף הנהדרת של תל אביב נכבשו עד קו המים, ולעיתים גם בתוך המים, על ידי כיסאות, שולחנות ושמשיות בתשלום. אל המאבק בגזילת החופים הצטרפה גם עמותת "צלול", שאנשיה צילמו מהאוויר את הנעשה בחופי הרצליה ובת ים, וגילו שגם שם המצב לא מזהיר.
הלחץ הצליח: יעל גרמן – אז עדיין ראשת עיריית הרצליה – מיהרה להבטיח שתגביל את כיבוש החופים; בעיריית תל אביב דווקא חשבו שהכל נפלא, אבל אחרי התדיינות ממושכת הודיע סגן ראש העיר דאז, פאר ויסנר, כי ועדת איכות הסביבה שבראשותו החליטה על מתווה חדש שייכנס לתוקף בעונת הרחצה 2013 (כלומר, החל מהשבוע): החופים המוכרזים יחולקו לשניים – בצד אחד של סוכת המציל הזכיין יוכל לפרוס את כסאותיו ולהציע שירותים, ואילו הצד השני יישאר ריק, חול פתוח לטובת הילדים, המשפחות וכל מי שמעדיף להשתרע על מגבת וליהנות מהים בחינם כמו פעם. תוכנית החלוקה הזו אולי לא היתה מושלמת, אבל בהחלט הוגנת.
גטו בלב החוף
לפני מספר ימים ביקרה אביבה בחוף ירושלים בתל אביב, וצילמה את התמונה הזו שעולה ממנה ארומה חזקה של דז'ה וו. פניתי לעירייה, בתקווה לשמוע שעם פתיחת עונת הרחצה התוכנית של ויסנר תיושם. אבל מתברר שלעיריית תל אביב יש תוכניות אחרות לגמרי. ויסנר כבר לא בעירייה בשל הסתבכות משפטית, וראש העירייה ואנשיו החליטו לצפצף על החלטת הוועדה שלו. במקום חצי-חצי, הוחלט להקצות גטו זעיר לכל מי שלא מעוניין לשבת על כסא ולשלם. בעירייה מכנים את זה "פיילוט": שתי משבצות בגודל של מטרים ספורים בקירבת סוכת המציל, שאמורות להיוותר מחוץ לציפורני הזכיינים. גם המעט שבמעט הזה יקרה, אגב, בשני חופים בלבד (ירושלים ובוגרשוב). כל השאר – ביזנס.
כמו תמיד, הסיפור אמנם תל אביבי אבל הלקח נוגע לכל אחד בישראל, מדינה שבה נכסי הטבע – מחופי הים ועד ים המלח, מהגז שבים ועד הפוספטים שבמדבר – מופקעים מידי הציבור ומועברים תמורת נזיד עדשים לידי קומץ יזמים פרטיים. רחצה בים היא אחד הבילויים החינמיים האחרונים שנותרו בישראל, אבל בשנים האחרונות מי שלא יכול או לא רוצה לשלם כדי ליהנות מהים הופך בבת אחת למשתמש סוג ב', אורח לא רצוי.
מעבר לעניין החברתי-כלכלי, מדובר גם בשינוי מוחלט של אופי החוף והבילוי בים. הים מפסיק להיות מה שהוא היה מאז ומתמיד: רצועת חול קסומה, חופשית, שאפשר לבנות עליה ארמונות, לחלץ עצמות, לשחק עם הילדים, לשכב על מגבת, להתגלגל בחול ובבוץ. הים הופך לעוד בילוי מהונדס, מלוקק, עתיר פלסטיק ועתיר תשלום. גם אני אוהב לפעמים לשבת על כסא וללגום בירה מול השקיעה. זה עניין של מינון: אני לא מתנגד לעצם קיומם של שולחנות וכיסאות בחוף, אבל אסור שהם יחליפו את החוף.
בעיריית תל אביב טוענים שהם יודעים מה העם רוצה, והעם רוצה שולחנות, שמשיות ולשלם. בעירייה לא עשו סקר לפני שהחליטו שבזה הישראלים והתל אביבים מעוניינים. אני מכיר עם אחר, אבל גם אני לא עשיתי סקר מדעי. אני יודע רק דבר אחד: שבעונת הרחצה הקרובה איאלץ לברוח מתל אביב ולהרחיק לחופים אחרים. רון חולדאי גנב לי את החוף. למזלי, אני יכול להרשות לעצמי להחזיק מכונית ולשלם עבור הדלק. אבל מה יעשו כל אלה שהים נגזל מהם וידם אינה משגת לקנות את דרכם לחופים מרוחקים?