"ישראל (לא) מתייבשת". זה המסר העיקרי שמעבירה בתקופה האחרונה רשות המים, הגוף שאחראי על מאזן המים שלנו. כלומר: אמנם ראינו רק ממטרים ספורים פה ושם מאז השלג הגדול, ואמנם חורף שחון כזה לא חווינו מעולם, ואמנם הנחלים חרבים והחקלאים נאנקים ותיכף כל הארץ תצהיב למרות שהאביב אפילו לא התחיל, ובכל זאת, כשזה מגיע לצרכים הקיומיים המיידיים - אספקת מים סדירה לבתים, למוסדות הציבור, לתעשייה ואפילו לחקלאות החיונית - ובכן, השגרה הזו לא נפגעה ואפילו לא מאויימת. שלטונות קליפורניה שוקלים בימים אלה להכריז על הקצבת מים לבתיהם של 25 מליון לקוחות, ואצלנו ממשיכים לשכשך בג'קוזי והבצורת היא בקושי אייטם בחדשות. 0:1 למוח הישראלי שממציא לנו פטנטים.
שביעות הרצון הזו אינה מופרכת לגמרי: מפעל ההתפלה העצום שהוקם בשנים האחרונות, והעובדה שישראל היא אלופת העולם בטיהור מי ביוב לטובת החקלאות (כ-80% מהביוב שלנו מטופל ומועבר להשקיה. המדינות שאחרינו בדירוג לא עוברות את ה-20%), הם תעודת הביטוח של המשק הישראלי מפני מעצור הגשמים. בלי התפלה ומחזור שפכים, בחורף כזה לא הייתה ברירה אלא לנעול את החקלאות ולהכניס את משקי הבית למשטר צנע. זה לא מדע בדיוני: אם תסעו כמה עשרות קילומטרים מזרחה, לירדן, תגלו ששם זו המציאות היומיומית.
שנאמץ את ההצעה של רפול להתקלח בזוגות?
אז מותר להיות שמחים בחלקנו, ולרשות המים מותר להיות מרוצה מעצמה, אבל לא צריך להגזים. כי במשוואה המנצחת של משק המים הישראלי בכל זאת חסר משהו, מרכיב חיוני שהזנחנו ושלכולם נוח להתעלם מקיומו. אני לא מדבר על היעדר הגשמים עצמם - על זה אין לנו שליטה (אלא אם כן לוקחים בחשבון שהאדם כנראה אחראי להתחממות הגלובאלית, אבל לצורך העניין בואו נשים את זה בצד). אני מתכוון לצורך הדחוף להתכנס לתוך תרבות של חיסכון במים. למעשה, לעובדה שמאז קמפיין הפרצופים הנסדקים - שבו אפילו בר רפאלי נראתה כאילו היא זקוקה באופן נואש לקרם לחות - זנחנו את דרך החיסכון והצמצום.
התחושה הייתה שיש מים בשפע: שניים-שלושה חורפים סבירים, המון התפלה - אז יאללה, משפריצים חופשי. רק שעכשיו פתאום מתברר שהמים האלה מאוד נחוצים.
למה? מפני שאם יש פער בין כמות הגשמים לכמות המים שבהם אנחנו משתמשים - ובהנחה שאנחנו צועדים לעבר עידן חם ויבש הפער הזה רק יילך ויגדל - יש שתי דרכים לסגור אותו. אפשרות אחת היא לייצר את המים מהים: זה מייקר אותם (כפי שאתם מרגישים בשנים האחרונות בחשבון המים שלכם), זה צורך כמויות אדירות של חשמל (מה שגם מייקר את החשמל וגם מזהם את האוויר), וזה תופס שטחים יקרים ונדירים בקרבת החוף. ועוד לא דיברנו על השאלה איך ההתפלה המאסיבית משפיעה על הים ודייריו, מפני שעדיין אין תשובה לשאלה הזו. הנושא הזה נחקר בימים אלה, ולמדע, כידוע, יש את הקצב שלו.
האפשרות השנייה היא לצרוך פחות. לא מדובר על אימוץ ההצעה המיתולוגית של רפול להתקלח בזוגות, או על הפחתת השתייה. אבל בהחלט מדובר על צמצום השומנים: פחות בזבוז במקלחת ובצחצוח השיניים, יותר הקפדה על הדחה חסכונית בשירותים, פחות גינות עם צמחים זוללי מים ופחות איי תנועה עם דשא מיותר שאיש לעולם לא יישב עליו.
זה כמובן רק מקבץ דוגמאות, אבל המסר ברור: אנחנו יכולים לחסוך לא מעט מים - יש הטוענים עד כדי תפוקת מתקן התפלה שלם מדי שנה - מבלי לפגוע ולו כזית באיכות חיינו. כדי שזה יקרה צריכים להתקיים שני מרכיבים: מודעות, ומוטיבציה. אבל איך יהיה לנו משני אלה אם בשנים האחרונות מספרים לנו שכל בעיות המים נפתרו וישראל בכלל לא מתייבשת?
אם לא נהפוך בשנים הקרובות לשלוחה של סקנדינביה - וזה כנראה לא יקרה - ניהול משק המים שלנו צריך להתבסס על שתי רגליים: חיסכון והתפלה, רצוי בסדר הזה. בינתיים אנחנו מיישמים רק את הסעיף השני. הסעיף הראשון הרבה פחות פופולרי.
אף אחד לא אוהב שדורשים ממנו לחסוך, אבל ככל שנבזבז יותר מים כך נצטרך להתפיל יותר, לשלם יותר ולנשום אוויר מזוהם יותר, וכדאי גם לקחת בחשבון שיש בעיות שההתפלה לא תפתור: יש גידולים חקלאיים שלא משתלם להשקות במים מותפלים, נחלים ומעיינות לא יתמלאו במים ממתקני ההתפלה. ליטר המים הזול והנקי ביותר הוא הליטר שלא צרכנו. זו האמת, ואת האמת הזו, לפי שעה, איש ממקבלי ההחלטות לא ממהר לומר לציבור. הרבה יותר נעים לומר שישראל לא מתייבשת ולספר כמה אנחנו מוצלחים.