כשהגעתי לים, בצהרי שמחת תורה, זה כבר היה השקט שאחרי הסערה. המים בחופים הדרומיים של תל אביב עדיין לא נראו במיטבם, בני בעל החושים המפותחים אפילו טען ש"יש להם ריח של דג מלוח", אבל בסך הכל הים היה בסדר. לא משהו שאת תמונתו הייתם מציבים במילון תחת הערך "צלול", אבל גם לא שלולית של טינופת מרוכזת, כפי שהיה רק כמה שעות לפני כן.
בבוקר החג נפתחו השמים על תל אביב. בתוך עשר דקות היורה הוריד על העיר כמויות אדירות של מים. באותם רגעים שהו לא מעט אנשים בחוף הדולפינריום, חלקם שחו להנאתם תחת השמיים הסתוויים. בתוך שניות, מייד אחרי שהטיפות הפכו למבול, הם מצאו את עצמם מותקפים על ידי זרם אדיר של גועל נפש: מצינורות הניקוז שעל החוף נפלטה עיסה מצחינה וכהה שכללה רכיבים שאם אפרט אותם המחשב שלי עלול להקיא. אז נחסוך את התענוג לכולנו.
אני מניח שראיתם את התמונות שעפו בקצב אש ברשתות החברתיות ובתוכניות האקטואליה. זה נראה רע. זה הריח רע. זה היה, אתם יודעים, רע. ומה שמתסכל עוד יותר, ואולי גם קצת מפתיע, זה שאין את מי להאשים.
יש לפחות נקודה אחת שלגביה עיריית תל אביב (גם בהרצליה הים חטף מכת זיהום, אם כי במידה פחותה) צריכה לספק הסבר. מייד אגיע אליה. אבל באופן עקרוני, מה שקרה בים ביום שני הוא תוצאה של נסיבות שאין הרבה מה לעשות בקשר אליהן: הגשם זורם למקום הנמוך ביותר בסביבה – במקרה של תל אביב זהו הים; וכשמדובר בגשם הראשון, הוא לוקח איתו בדרך את כל הזוהמה שהצטברה בכבישים ועל פני העיר בחודשים הארוכים שבהם לא ירדה באיזור אפילו טיפת גשם אחת.
גם בשנה שעברה נרשמה תמותה המונית של דגים בירקון
הטקס הריחני הזה מתרחש בכל שנה. אשתקד, אחרי הגשם הראשון נרשמה תמותה המונית של דגים בירקון, שגופותיהם צפו על פני המים וכיכבו בתמונות בעיתונים. ככה זה כשנהר של שאריות דלק, שמן ופיח שהצטברו על מדבר האספלט דוהר לתוך נחל קטן וקשה יום. בדרך כלל הגשם הראשון יורד בימי חול, שבהם עם ישראל ספון במשרד או בכיתה. הפעם איתרע המזל והיורה ירד בחג, כשקהל גדול נמצא בחוף ואפילו בתוך המים. לא נעים.
חשוב לציין: ככה זה בכל העולם. כן, גם במדינות מפותחות ומתוקנות. במדינות צפוניות יותר הבעייה פחותה, משום שגם בקיץ יורד גשם והטינופת לא מספיקה להצטבר בין מחזור למחזור של ממטרים פזורים. אבל בשורה התחתונה: מערכות הביוב לא מסוגלות להכיל כמויות אדירות של גשם שניתכות בבת אחת, ולכן עבור הגשם יש מערכות ניקוז נפרדות שמובילות אותו לנקודה הנמוכה ביותר באיזור. לוואדי, לנחל או לים. וככל שיש יותר עיר, יותר אספלט, יותר שטחים בנויים ופחות שטחים פתוחים וירוקים – כך הגשם יתפוס במרוצתו יותר פסולת – הפסולת של החיים המודרניים.
זה לא שחסרות בעיות בתשתיות של ערי ישראל בכלל ותל אביב בפרט, אבל גם תשתיות משובחות, בסופו של דבר, מובילות את הגשם ואת מה שהוא אוסף כל הדרך אל הים. בכל זאת, נדמה שריכוז הפסולת שהגיעה הפעם לים של תל אביב היה חריג. הסבר אפשרי – צינורות הניקוז לא נוקו כראוי לקראת הגשם הראשון. בתגובות המלוקקות שפרסמה לנוכח מתקפת התמונות, עיריית תל אביב לא התייחסה לסוגייה הזו. השאלה אם מישהו כאן חיפף בהכנות נותרה פתוחה, ומטרידה. (עדכון: בעיריית תל אביב טוענים שאין שחר לדברים וששוחות הניקוז נוקו היטב לקראת הגשם הראשון).
שאלה אחרת נוגעת למשרד הבריאות, ולעובדה שלא התריע מפני סכנת הזיהום. במשרד הבריאות מסרבים להתרגש מהאפקטים הדוחים של הגשם הראשון ומשאירים את הזירה לעיריות. בחופי תל אביב אכן הוצבו שלטים המודיעים על זיהום, על סוכות המציל הונף דגל שחור והאיש בסוכה המליץ לצאת מהמים. בכל זאת, הפסיביות של משרד הבריאות מוזרה: בהנחה שמקור הצבע השחור של הנוזל שזרם לים הוא שאריות דלק, מותר לשער ששחייה בתרכיז דלק אינה מומלצת לבריאות.
"כל יום הוא יום טוב לשחייה", אמר לי פעם קשיש חרוץ שמקפיד להתייצב בחוף בשש בבוקר, חורף או קיץ. הוא כמעט צדק: כל יום, חוץ מהיום שבו יורד הגשם הראשון.