השבוע קיבלתי מייל שהחמיץ את ליבי. אבא גיל סוגר. אבא גיל הוא גיל מעוז, שלפני עשר שנים פתח ברחוב יהודה הלוי בתל אביב חומוסייה טבעונית ואורגנית. נתנו לו אז חודשיים: מי שמע על טבעוני ואורגני ב-2005? אבל גיל לא הכין סתם אוכל מוסרי ובריא - הוא היה גם טעים. וכך, בצניעות ובפשטות, הוא כבש את ליבם של עובדי האזור, והמסעדה שלו - בינתיים התפריט התרחב והציע הרבה יותר מחומוס - הפכה למפלט הצהריים של רבים מעובדי ותושבי הסביבה, ושל סתם תל אביבים שחיפשו ארוחה בריאה, טעימה וממש לא יקרה.
אז אבא גיל הוכיח שעסק קטן וחרוץ שמקפיד על איכות יכול לשרוד, גם אם לא להתעשר. עסקים קטנים כאלה הם החלום הרטוב של חברה בריאה ומשק מודרני. זהו מעמד הביניים האמיתי. רק שעכשיו הוא סוגר. לא בגלל שהסועדים הפסיקו לבוא. בגלל שהם יפסיקו לבוא. בגלל הרכבת הקלה.
לאחרונה הוזמנו בעלי העסקים הקטנים באזור נרחב של מרכז-דרום תל אביב לפגישה עם נציגי העירייה: אלה שטחו בפניהם את העתיד השחור שמצפה להם. בתחילת הקיץ הקרוב האזור יהפוך לאתר חפירות ענקי. הרחובות בסביבת המפגש הסואן של אלנבי ויהודה הלוי, וצומת קרליבך, ייחסמו וייסגרו לתנועה ולחנייה, וגדרות בגובה של כמה מטרים יוצבו בחלק מהמקרים במרחק שניים או שלושה מטרים מול דלת העסק. הסיוט הזה לא יימשך שבוע-שבועיים: מדובר ב-4-6 שנים של מצור. והניסיון מלמד שעל כל תאריך יעד שנוגע לרכבת הקלה צריך להוסיף חודשים אם לא שנים.
בעלי החנויות והמסעדות שאלו בפגישה האם העירייה או המדינה יסייעו להם לעבור את השנים הקשות. הרי לעסק קטן אין סיכוי להחזיק מעמד אפילו חצי שנה באזור שבבת אחת יהפוך מרחוב שוקק לאתר בנייה מאובק. הם קיבלו תשובה פשוטה: אין פיצויים. אפילו לא שקל. לא רק שאין פיצויים - גם הנחה בארנונה לא תהיה. העירייה תמשיך לגבות מהם ארנונה בתעריף מוגדל של עסקים כאילו הם ממשיכים לשגשג ולמכור. הפיצוי, לכאורה, אמור להגיע בגמר העבודות וביום שבו הרכבת הקלה תצא לדרך: או אז העיר והעסקים צפויים לפרוח. אבל תזכירו לי באיזה שנה זה אמור לקרות?
אז אבא גיל סוגר. וכמוהו עוד רבים. אזורים שלמים בתל אביב הולכים לגסוס למשך כמה שנים רעות. תגידו: אין מה לעשות, אם רוצים רכבת קלה צריך לחפור את העיר, וזה המחיר. נכון, אבל גם למלחמה יש מחיר, וכשהמדינה יוצאת ל'צוק איתן' ועסקים נפגעים היא מפצה אותם בסכומים נאים. ההנחה היא שההישרדות של בעלי העסקים הקטנים היא אינטרס של כלל המשק והחברה, ושאסור לתת להם ליפול בגלל החלטות מדיניות.
ומי אמר בכלל שצריך רכבת?
לתל אביבים היה יותר קל לספוג את המהלומה שהם הולכים לחטוף, אם היה ברור מעל לכל ספק שהיא הכרחית. אבל בכלל לא בטוח שהרכבת הקלה היא הפתרון הנכון לבעיות התחבורה במטרופולין. בבחירות לעירייה של 2008 דב חנין הציע לפרוש בעיר רשת של קווים מהירים בנוסח המטרונית החיפאית, שיקבלו עדיפות ברמזורים ובנתיבים ויספקו שירות דומה מאוד לזה שאמורה לתת הרכבת. רשת כזו כרוכה במינימום עבודות תשתית ובהרבה פחות מיליארדים, וניתן להקים אותה בלו"ז קצר משמעותית. שלא לדבר על כך שהחפירות של הרכבת הקלה אמנם מתחילות - אבל מישהו באמת משוכנע שהן גם יסתיימו אי פעם? מדובר בפרוייקט עתיר מחדלים ומבוכות, אפשר רק להתפלל שהפאדיחות לא ייחשפו שוב תוך כדי עבודה, כשהעיר כבר חפורה אבל הרכבת לא נוסעת.
הכתובת המיידית לטענות של בעלי העסקים היא העירייה, בעיקר בגלל הארנונה, אבל סוגיית הפיצויים של פרוייקטי תשתיות לאומיים היא עניין לאומי. הנסיון מוכיח שעבודות תשתית מתמשכות מחדדות פערים חברתיים: רק החזקים, עם דגש על רשתות ותאגידים, מצויידים בנזילות פיננסית שמאפשרת להם לשרוד את התקופה הקשה. הקטנים סוגרים ובורחים. בעירייה ובמשרד הפנים מסרבים לתת הנחות בארנונה מחשש ליצירת תקדים. הרי עבודת תשתית מתבצעות במקומות רבים. אבל לא בכל מקום הן נמשכות חמש שנים.
הפיצויים וההנחות לא צריכים להיות אוטומטיים. אבל בדיוק כשם שהמדינה והעירייה הקימו מנהלת שעוסקת בהקמת הרכבת הקלה, והקימו מנהלת שעסקה בפיצויים למפוני גוש קטיף, הן צריכות להקים מנהלת - צנועה יותר, אבל חשובה - שתפקידה יהיה לדאוג שהעסקים הקטנים באזורי החפירות ישרדו. מנהלת שתקשיב לבעלי העסקים ולא רק תנחית עליהם בשורות איוב, מנהלת שתתפור חליפת פיצוי והצלה למי שנאחז בציפורניים בעסק שלו - ונפגע. כרגע, המדיניות של הרשויות כלפי העסקים הללו מסתכמת במילה אחת: תסתדרו.
מה שעושה את תל אביב, מה שעושה ערים בכלל, אלה העסקים הקטנים, המסעדות, בתי הקפה, וכמובן האנשים שהולכים על המדרכות ומפרנסים אותם. אם הכל יהיה בסדר, בעוד עשר שנים, או שלושים, תיסע רכבת קלה בתל אביב. עכשיו רק נשאר לדאוג שיהיה לאן לנסוע.