רבע שעה בתוך כביש 6, אי שם ליד מחלף בקה-ג'ת, הבנתי שנפלתי מהפחת אל הפח. כלומר, אל הפקק. 120 קמ"ש? ברגעים מסויימים אי אפשר היה להגיע שם אפילו ל-20. פקקים הם אחד מחמשת הדברים השנואים עליי בעולם (לא מזמן עשיתי רשימה מסודרת). ישיבה בפקק יכולה להוציא אותי מדעתי, אבל זה כלום לעומת ישיבה בפקק שאני יודע ששילמתי לא מעט כסף עבור הזכות להיתקע בו.
עם כל רגע של הזדחלות דרומה, חשתי יותר מרומה: למה לא הזהירו אותי מפני הפקק לפני שבחרתי להיכנס לכביש האגרה? למה אין בירידות לכביש 6 שלטים המדווחים על מצב הגודש בכביש היחיד בישראל (אם לא מחשיבים את מנהרות הכרמל) שהנסיעה בו כרוכה בתשלום? הטכנולוגיה כמובן קיימת, אבל בכביש 6 מעדיפים שהנהג ישלם, ורק אחר כך יגלה שהוא לכוד בפקק.
המאבק של הירוקים לא היה מושלם, אבל הם צדקו
בחברת חוצה ישראל ובמשרד התחבורה מעדכנים שאכן יש תוכניות להצבת שילוט כזה, רק שהן עדיין נמצאות בצנרת. מדובר בחתיכת צינור ארוך, שהרי כביש 6 נפתח לתנועה לפני 12 שנים. בינתיים יש בכביש יותר ויותר פקקים - ולא רק כשמתרחשות תאונות - אבל הקופה רושמת.
אין רע בלי טוב: השעה המעצבנת שעברה עליי בכביש חוצה ישראל סיפקה לי הזדמנות לחשוב על עניינו של הכביש בפרספקטיבה קצת יותר רחבה. בשנים האחרונות השתרר קונצנזוס, לפיו המאבק שניהלו בזמנו הירוקים נגד כביש 6 היה שגוי ומופרך, ומהווה דוגמה לנטייה של אנשי סביבה להתנגד רק לשם ההתנגדות, לנסות להכשיל באופן אוטומטי כל מה שמריח ל"פיתוח".
יש הרבה מה לומר על המאבק שניהלו אז הירוקים נגד הכביש, נעשו בו לא מעט טעויות, אבל אם תחזרו היום לדברים שנאמרו אז על ידי מתנגדי הכביש, לטיעונים שהם העלו ולנבואות הזעם שניבאו - תגלו שהם קראו היטב את המפה. הם ניתחו היטב את כשלי התחבורה הישראלית, שכבר מזמן הפכה לאיזור אסון, וטענו בתוקף שסלילת עוד ועוד כבישים - גם אם הם מושקעים ואלגנטיים כמו כביש 6 - לא תפתור את הבעיה, אלא רק תחריף אותה. אוי, כמה שהם צדקו.
השאלה היא באיזה מבט בוחרים להתבונן על המציאות - נקודתי וחד מימדי, או רחב ומורכב יותר. באופן נקודתי, קשה לחלוק על כך שבמצב התחבורה הנוכחי של ישראל, אם נמחק מהמפה את כביש 6 נקבל חולה לב שסותמים לו את העורק היחיד שהדם עדיין איכשהו מצליח לזרום בו. קשה לדמיין היום את התנועה בארץ בלי כביש 6. אז לשאלתכם - לא, לא הייתי רוצה שיבטלו אותו מחר בבוקר, יפרקו את האספלט ויחזירו את השטח להיות מרחבי טבע מוריקים.
רק שישראל היא מדינה קטנה, וכבר אין יותר מקום לסלול כבישים שיקלטו את רבע מיליון (!) המכוניות החדשות שעולות כאן על הכביש מדי שנה. זו האמת המרה שהירוקים ניסו לצעוק, אבל איש לא שמע: קצב סלילת הכבישים - בעיקר באחת המדינות הצפופות בעולם המערבי - לעולם לא יצליח להדביק את קצב הגידול במכוניות.
אני זוכר שיחה שקיימתי בתחילת העשור הקודם עם אחד מבכירי כביש 6, בחודשים הסוערים של המאבק נגד הקמת הכביש. "אתה חושב שאנחנו לא יודעים שיבוא היום שגם הכביש הזה ייסתם?", הוא אמר-שאל ברגע של גילוי לב, והמשיך: "אנחנו מעריכים שזה יקרה בערך בעוד עשרים שנה". שאלתי אותו מה נעשה אז, והוא הגניב חיוך: "אני יודע? אולי נסלול את עוקף שכם".
אז עברו הרבה פחות מעשרים שנה, והתחזיות השחורות על פקקים בכביש האגרה הופכות למציאות. בכביש 6 עובדים עכשיו על נתיב נוסף, מה שייתן חמצן לעוד פרק זמן. בשנים האחרונות אפשר להבחין בשינוי מגמה, בלשכות הנכונות מתחילה לחלחל ההבנה שצריך להחליף דיסקט ולהטות את סדר העדיפויות. יש שינוי, אבל כרגע נראה שזה מעט מדי ומאוחר מאוד.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק בכביש 6, נצלו את הזמן כדי לתת קצת קרדיט לאלה שצפו את זה עוד לפני שהיה כביש, וחטפו בגלל האמת שלהם כל כך הרבה בוץ.