מה האסוציאציה הראשונה שעולה על דעתכם למשמע צירוף המילים "זיהום אוויר"? אני משער שארובות של מפעלי תעשייה, כמו אלה שבהם התברכה חיפה, הם אופציה מובילה. וגם תחבורה: טורים אינסופיים של מכוניות תקועות בפקק ומעלות עשן בצוותא. וכמובן - תחנות הכוח של חברת החשמל ששורפות פחם. אבל רגע לפני שסוגרים את הרשימה, קבלו את הצלע הרביעית, המשמעותית מאוד - עישון פסיבי, או בשם הפחות מכובס שלו: עישון כפוי.
יש לנו פסיכולוגיה חברתית די משונה בכל מה שנוגע להיבטים הסביבתיים של עישון. בעוד שלארובת מפעל הפולטת עשן שחור אנחנו מתייחסים כמפגע סביבתי ובריאותי ורואים בטייקון שהמפעל שייך לו סוג של אויב העם, עישון נתפס כבעיה אישית, בין האדם לעצמו. כמו אכילת יתר שגורמת להשמנה. הבנאדם רוצה לשרוף את הריאות שלו? זכותו. הוא זה שיצטרך להתמודד עם ההשלכות.
זה נכון, למעט המקרים – שמתרחשים כל הזמן, בכל מקום – שבהם אנשים מעשנים ליד אנשים שאינם מעשנים. זה בדיוק כמו להקים מפעל מזהם מול החלון שלכם, או בתוך הסלון. מחקר חדש של משרד הבריאות ממחיש את זה במספרים: על פי דגימות שנלקחו מגופם של ישראלים שאינם מעשנים, נמצא שבגופם של 63% מהם – כמעט שני שליש! – יש תוצרי עישון רעילים בכמות שמגדירה אותם למעשה כמעשנים. ומה שיותר מדאיג: אין שיפור בנתונים על ציר הזמן. לפני חמש שנים נמצאו אותם ממצאים בדיוק. בהתחשב בכך שאחרי שנים של ירידה בהיקף העישון בישראל חלה תפנית ואחוז המעשנים עלה בשנה האחרונה – אולי הכישלון הגדול ביותר של שר הבריאות המתפטר יעקב ליצמן – זה לא מפתיע. יותר מעשנים = יותר מעשנים כפויים.
אני לא חובב של רדיפת מעשנים ולא חושב שהם אנשים רעים שבאו להרוג את כל השאר (אגב, גם תעשיינים לא). אבל הגיע הזמן שנחליף דיסקט ונפנים שכשאדם מעשן - להבדיל מאדם שטוחן ג'אנק פוד - יש לזה השלכות מיידיות על כל מי שנמצא בסביבתו. לפי ארגון הבריאות העולמי, חשיפה ארוכת טווח לעישון כפוי מגדילה את הסיכון ללקות בסרטן ריאות ב-20-30 אחוזים; מי שלא מעשן אבל גר עם אדם מעשן מגדיל את הסיכוי שלו ללקות בהתקף לב ב-23%; לפי משרד הבריאות הישראלי, כ-8,000 ישראלים מתים מדי שנה מתחלואה שנובעת מעישון, מתוכם כ-800 (!) מתים מתחלואה שנגרמה מעישון כפוי. להמשיך?
החוק מכיר בנזקי העישון הכפוי ומנסה לצמצם אותם. רק שכמו במקרים רבים בישראל, יש חוק – אבל רוב הזמן עושים ממנו צחוק. למשל, ברציפי הרכבת. החוק קובע שמותר לעשן אך ורק בפינת עישון ייעודית, שלרוב ממוקמת בקצה הרציף, אבל נוסעים מכל הארץ מדווחים שהם ממתינים לרכבת על הרציף כשהם אפופים בעשן סיגריות. כשהם מחפשים מישהו שיאכוף את החוק מתחילה הפארסה: אנשי הרכבת מפנים אותם לעירייה, בעירייה שולחים אותם למשטרה, במשטרה מחזירים לרכבת. לפי משרד הבריאות, אגב, רוב האחריות נופלת במקרה כזה על הרכבת, כשם שהאחריות למנוע עישון בפאב או במועדון מונחת לפתחו של בעל המקום.
זה לא שלא התקדמנו. זיכרונות הילדות שלי, למשל, ספוגים בעשן. במשחקי כדורסל ביד אליהו, במחצית כבר אי אפשר היה לראות את היציע שממול בגלל הענן הסמיך שעמד בחלל האולם. בגיל 12 הייתי חוזר ממשחקים עם עיניים אדומות ושורפות, ולא הבנתי למה. במטוסים עישנו בשורות האחרונות והחניקו את כל המטוס. בקולנוע, באוטובוס לבית ספר, במסעדות – בשום מקום אי אפשר היה לחמוק מהעשן. היום זה כבר מובן מאליו שהעישון במקומות האלה אסור. בנסיעתי האחרונה לטורקיה נקלעתי למקומות ציבוריים שבהם אנשים עישנו בחופשיות. רק לחשוב שפעם זה היה ככה גם אצלנו.
אז שנות ה-70 המעושנות מאחורינו, למרבה ההקלה, אבל זה לא אומר שאין עוד דרך ארוכה לעשות. בתור התחלה, לעדכן את עולם המושגים; בשיח הציבורי עדיין נהוג להתייחס להגבלות על עישון כאל פלישה לפרטיותו של המעשן, אבל המציאות הפוכה: מי שמעשן ליד אחרים כאילו דחף סיגריה בכוח לפיו של מי שלא מעוניין לעשן. זו הכפייה האמיתית. כשכולנו נבין את זה – גם האנשים הטובים שמעשנים, כולל חלק מחבריי ואהוביי – יהיה קל יותר לגבש הסכמות חברתיות שיחסכו הרבה מחלות, סבל, ואובדן מיותר של חיי אדם.