אם תכננתם לעלות לירושלים בחול המועד פסח ברכבת – תשכחו מזה. כלומר, עדיין תוכלו לעשות את זה, אבל זה יהיה במסילה הישנה, המפותלת, זו שלוקח לרכבת נצח לטפס בה.
אם החמצתם את החדשות: ההבטחות החגיגיות של שר התחבורה ישראל כץ להשיק את הקו המהיר לפני פסח נגנזו. גם היעד שסומן מיד אחר כך – סביבות ראש השנה – כבר לא רלוונטי. נכון לעדכון האחרון שנתן כץ בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, כרגע מדובר על ערב סוכות. באופן רשמי מסרבים ברכבת לנקוב בתאריך יעד. אחרי המבוכה הקודמת, אפשר להבין את זה. מצד שני – קצת מוזר שלאחד הפרויקטים החשובים והיקרים בישראל אין דדליין רשמי. אם העיתונים יכולים לרדת מדי יום לדפוס בדיוק באותה שעה, ומהדורות החדשות נפתחות בשמונה-אפס-אפס - איך זה שבתחום התשתיות והתחבורה אנחנו לא מסוגלים אפילו להגדיר לוח זמנים?
ציניות בצד: טוב שנסיעת הבכורה של הרכבת נדחתה. עדיף להמתין חצי שנה ולצאת לדרך כשהכל מוכן, מאשר להזניק רכבת לא אפויה. ההשקה שכץ תכנן בפסח כללה רק שתי רכבות בשעה ורק מתחנת תל אביב-ההגנה, עם סימני שאלה בטיחותיים שלא קיבלו מענה עד הסוף. ההשגות של המשטרה וכיבוי אש הן גם אלה שגרמו בסופו של דבר לדחייה. רק שאי אפשר להימנע מהתהייה: איך ייתכן שזה קרה בדקה ה-90? האם ברכבת לא הכירו את דרישות המשטרה וכיבוי האש לפני כן?
התשובה, אגב, היא שהכירו, ועוד איך. חלק מהמעורבים בפרויקט ידעו לומר זמן רב לפני ההודעה הרשמית שאין היתכנות להשקה בפסח. ההצהרה של השר – שלוותה בסיור חגיגי ומיוחצן היטב לעיתונאים – ניסתה לסנדל את כולם ללו"ז שאפתני. אבל היא הצליחה להשפיע רק על הכותרות, לא על המציאות בשטח.
ישראל כץ ירה לעצמו כדור גדול ברגל. הוא רצה להרוויח נקודות ולמצב את עצמו כבולדוזר שמזיז הרים (במקרה הזה – במובן הפיזי ממש), אנטיתזה לפרטאץ' והסחבת הישראליים המוכרים שאפיינו במשך שנים פרויקטים מהסוג הזה. אלא שבמרוץ אל תמונת הניצחון הוא הציב רף יומרני מדי, פיזר המחאות בלי כיסוי ובסופו של דבר נאלץ לבלוע צפרדע שמנמנה. אגב, מעניין שאת ההצהרות על השקת הרכבת בפסח פיזר השר בנוכחות צבא של מצלמות ומיקרופונים, אבל ההודעה על הדחייה נמסרה במסמך של הרכבת לבורסה, ומי שנשלח לחזית הראיונות כדי לספק הסברים היה מנכ"ל הרכבת שחר איילון.
כץ אולי החמיץ קצת יחסי ציבור, אבל אסור שהשיח על מצב התחבורה בישראל יתמקד בלוח הזמנים של הרכבת. דווקא בזה כץ לא באמת אשם. הביקורת האמיתית עליו צריכה להיות במישורים אחרים. בסופו של יום, הוא נכשל בשתי המשימות החשובות שלו כשר תחבורה, כישלונות שאת תוצאותיהם ניתן לראות יום-יום בכבישים: צמצום מספר ההרוגים בתאונות דרכים, שגדל בהתמדה בשנים האחרונות; והדברת מגפת הפקקים שהפכה לאסון לאומי תוך ריסון ההתמכרות הישראלית למכונית הפרטית.
לקראת הבחירות הבאות (יהיו מתי שיהיו) אלה שתי הנקודות שבהן הציבור הישראלי צריך לדרוש דין וחשבון מהממשלה המכהנת ולבדוק האם יש לה פתרונות (התשובה: לא). ישראל כץ מכהן במשרד התחבורה יותר שנים מכל שר אחר מאז קום המדינה. בקרוב יציין עשור בתפקיד, במהלכו עשה לא מעט: קידם פרויקטים של רכבות קלות וכבדות, ערך רפורמות בתעריפים ובשיטת התשלום ובנה מחלפים, המון מחלפים. רק שבניגוד למה שראש הממשלה חושב, מחלפים לא פותרים פקקים – לפעמים הם דווקא מגבירים אותם. הדחייה של השקת הרכבת בין ירושלים לתל אביב מצערת, אבל זו בעיה שולית יחסית לעומת המציאות הקטסטרופלית ששולטת בכבישי ישראל.