ושוב אנחנו נופלים לתוך מלכודת הניטרליות, תסמונת האו"ם. ביותר מדי מקרים, הדיון התקשורתי בהתבטאויות החשוכות נוסח הרב יגאל לוינשטיין וחבריו נראה כך: אחד העמיתים – גזען והומופוב בזכות עצמו, למשל שמואל אליהו מצפת שמטיף לא להשכיר דירות לערבים ומכנה את הקהילה הלהט"בית 'רעה חולה כמו זנות וסמים' – עולה לשידור ומסנגר בלי בושה על השקפת העולם הזו; מיד אחר כך עולה על הקו קצין הומו או פעיל בקהילה הגאה שמביע את זעזועו ועלבונו ומציע לקודמו להיפרד מימי הביניים ולקחת טיסה ל-2016. וזהו. תיקו רב שערים. והמגיש? הוא יושב בנוחות על הגדר. שמענו את הבעד, שמענו את הנגד, יש דיון ציבורי ויש חופש ביטוי. בשביל זה יש תקשורת, לא?
אז זהו, שלא. במדינה דמוקרטית שפויה, ובתקשורת מודרנית, חופש הביטוי צריך לכלול דיון פתוח כמעט על כל נושא שבעולם – אבל לא על כל נושא. גזענות לא צריכה להיות נושא לדיון מאוזן בנוסח 'בעד ונגד', וכך גם אפליית נשים, אנטישמיות, הכחשת שואה, שוויון ליוצאי אתיופיה, רצח ראש ממשלה והטרדות מיניות. וגם הומופוביה לא. אבל זה בדיוק מה שקורה. לא כל הזמן, לא בכל התוכניות וכלי התקשורת, אבל ביותר מדי הזדמנויות.
בדיוק כמו שלא היינו מקבלים בהבנה דיון ברדיו צרפת, שבו המגיש מדלג ב"אובייקטיביות" בין אנטישמי שטוען שהיהודים סוטים ומטורפים לבין יהודי שזועק חמאס על הגזענות, כך גם אי אפשר לקבל דיון ניטרלי על המשנה החשוכה של הרב לוינשטיין (ולא 'הרב יגאל' כמו שמכנים אותו בסחבקיות משונה חלק ממגישי האקטואליה). לפעמים הימנעות מנקיטת עמדה גרועה מהדבר עצמו. הגזען וההומופוב הרי שואב את הלגיטימציה שלו בין השאר מהגישה הממלכתית של הפלטפורמה התקשורתית שהוענקה לו.
למען הסר ספק: צריך לראיין את כולם (כמעט), ולתת ביטוי לכל הקולות בחברה הישראלית – כולל המקוממות ביותר - אבל בתוך הקשר. רוצים לראיין את הגזען/הומופוב התורן? לכו על זה, אבל דאגו להתעמת איתו, להבהיר שהדעות שלו מתועבות, חשוכות, לא לגיטימיות. לראיין את בנט מול זהבה גלאון זה ראוי, כמו גם את השמאלן מול הימני, את התומכת במתווה הגז מול המתנגד, את הניאו ליברל מול הסוציאל דמוקרטית. אבל את ההומופוב מול ההומו?? הם לא סימטריים ואסור להפוך אותם לכאלה.
אז למה זה קורה? כי בחלקים מהתקשורת הישראלית רווחות, לא מהיום, תפיסות שגויות על 'איזון' והחובה לחתור אליו בכל מחיר; ובעיקר, כי התקשורת של 2016 מבוהלת מהתיוג שלה כשמאלנית וחילונית (על אף ששמאלנית היא כבר מזמן לא, וגם חילונית פחות ופחות), וחוששת שכל גילוי של סממנים כאלה יביא עליה מתקפה אפלה ואלימה. החשש לא מנותק מהמציאות, הרוחות המנשבות סביב אכן רעות, אבל אין ברירה. לא ברור כמה כוח נשאר לכלי התקשורת הממוסדים, אבל במעט שיש להם זו עדיין חובתם להזכיר יום יום ושעה שעה, דווקא על רקע רוח התקופה: גזענות היא גזענות היא גזענות, הומופוביה היא הומופוביה היא הומופוביה. ועכשיו אפשר להתחיל את האייטם.