פירון עוד לא התחיל, וכבר הוא חושש שקדנציה אחת לא תספיק לו כדי לגעת בכל הסוגיות שדורשות טיפול. למשל, מערכת היחסים שבין ההורים הישראלים וילדיהם: "חלק מהתפקיד זה להילחם בפינוק", הוא אומר בראיון, "להציב גבולות. לשקם את הסמכות ההורית. אנחנו שומעים הורים שאומרים 'אני והילדים שלי חברים נורא טובים'. אני מרחם על הילדים האלה. ילדים לא צריכים הורים שהם חברים, הם צריכים הורים".
מיליוני הורים ישראלים – כאלה שיודעים להציב גבולות וגם כאלה שלא – מוכנים לחתום על הדברים האלה. הם יכירו תודה לפירון אם יצליח לסייע להם לחזק או להחזיר את הסמכות ההורית. אם בראש מערכת החינוך תעמוד דמות סמכותית ובטוחה בעצמה שתקרין כלפי מטה, זה יכול לעזור. דווקא משום כך, הציטוט הבא שמופיע בכתבה מפיו של שר החינוך מאכזב: "יש דברים שאני רוצה לעשות כשר אבל אין לי אומץ", הוא מתוודה, "כמו לאסור להביא סמאטרפונים לבית הספר... ילד בבית הספר צריך להיות עם החברים שלו".
תתפלאו, הקריאה לשים חיץ בין התלמידים לבין המסכים המרצדים שלהם לא נשלחת אליכם ממעמקי ימי הביניים. בעצמי אני מחובר לטלפון שלי לא מעט שעות ביממה. לצערי קשה לתפקד כיום כעיתונאי בלי להיות מחובר. אבל מה שמשותף לעיתונאי, מנהל או שרברב שצריך להיות זמין לקריאות – הצורך להתפרנס ולהיות רלוונטי – לא תופס לגבי ילדים בני 12. עם כל הכבוד לאפליקציית הוואטסאפ, אפשר להסתדר בלעדיה כמה שעות – במיוחד אם בשעות האלה כל בני ה-12 האחרים במדינה יהיו גם הם מנותקים.
קריקטורה של האדם העתידני
בכל פעם שיצא לי בתקופה האחרונה להזדמן לחדר אחד עם כמה בני תשחורת התמלאתי צער. עבורם, ואני מניח שגם עבורנו. הם גילמו בדייקנות קריקטורות של האדם העתידני: היו שקועים איש במסכו, יושבים זה לצד זה אבל לא מחליפים מילה, לא מסוגלים לייצר קשר עין ורגש ולא מסוגלים להתמודד אפילו עם שנייה אחת שבה לא קורה משהו. זו כמובן הכללה, ולא כל בני הנוער בישראל מתנהגים ככה, אבל גם החלק שכן הוא הרבה יותר מדי. ההיצמדות שלהם למסך הקטנטן נראית כמו שילוב מטריד בין בריחה והתמכרות. הסם תמיד שם, קרוב וזמין כל כך. זו ההתמכרות הכי זולה והכי חוקית בעולם, אבל יש לה מחיר כבד.
אני מניח שאם פירון ינסה להפריד לכמה שעות בין תלמידי ישראל לבין הסלולרי האישי שלהם הוא יזכה לגיבוי מוחץ מפסיכולוגים מומחים, מחוקרי מוח שיודעים לדווח על הנזק התפקודי האדיר שנגרם לקטינים שנחשפים למסך שעות ארוכות ביום, וכמובן מהמורים שמתקשים להתחרות עם המכשיר שהתלמידים מחזיקים מתחת לשולחן, ולפעמים גם עליו. ועוד לא אמרנו אף מילה על השלכות הקרינה.
"אני מרגיש שאני מאבד את הבת שלי", אמר לי לאחרונה חבר יקר, בעצמו דווקא חובב גאדג'טים וחסיד של תעשיית הסלולר. מתברר שהילדה הפופולרית חברה בשלל קבוצות בוואטסאפ והמכשיר שלה מאותת מדי כמה שניות מבוקר עד לילה. הוא מתקשה להחליף איתה שני משפטים רצופים. שאלתי אותו מה קורה בבית הספר. "בית הספר זה נקודת האור", הוא אמר, "בכניסה הם צריכים לשים את המכשיר בלוקר ולהיפרד ממנו". מתברר שיש בתי ספר שהיה להם מספיק אומץ להגשים את החזון של שי פירון עוד לפני שהוא נכנס לתפקיד.
כבר היום, על פי ההנחיות המפורשות של משרד החינוך, אסור לתלמידים להכניס טלפון נייד לשיעור. ברבים מבתי הספר ומהכיתות ההנחייה הזו היא אות מתה. מורים נאלצים להתמודד על תשומת הלב של תלמידים מנותקים, פיזית ומנטלית, ואין להם גיבוי וכוח לפתוח עוד חזית משמעתית במציאות שבה מעמד המורה מונח על הריצפה. בנסיבות האלה, שר החינוך לא צריך להיות אמיץ: הוא פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון, להסיר את האחריות מהמורה או המנהל הבודד ולקבוע שהטלפון הסלולרי לא צריך להישאר מחוץ לכיתה – אלא מחוץ לבית הספר.
אי אפשר להחזיר את גלגל הזמן לאחור, ואי אפשר לנתק את הישראלים – וגם לא את הילדים הישראלים – מהטלפון הסלולרי שלהם. אבל אפשר לעשות את זה לכמה שעות, ולתת להם הזדמנות להציץ ולחוות עולם שבו לא בודקים מדי כמה שניות את הציוצים המרעישים שרצים בטוויטר – אלא פשוט מדברים עם החברים כדי להתעדכן בהם.